אל הספסל שלי בטיילת בחוף עלמה בתל אביב התקרב בחור עם תספורת מוזרה וכלב ושאל אם יש לי אש. לא הייתה לי (אף פעם אין לי), אבל הוא בכל זאת נעצר והתיישב.
לא היה לי שום חשק או פנאי להרים הגנות, וממש לא היה לי כוח שיפלשו לי למרחב כשאני מנסה להתרכז, אבל הכלב שלו נראה צמא, אז השקיתי אותו בקצת מים. הבחור חייך.
״מה את עושה?״
״כותבת״ אמרתי. גבה התרוממה מעל למשקפי השמש שלו, והוא שיגר אליי מבט שאי אפשר היה לראות מאחוריהן. הכלב שלו השחיל את קצה אפו אל מתחת לכף ידי והתלטף בה. הפסקתי לכתוב.
היה משהו מוזר בבחור הזה. שלא תבינו לא נכון, כבר חוויתי מספיק בחורים התיישבו לידי על מספיק ספסלים, ומספיק פעמים כבר חייכתי באדיבות את ה”לא, תודה” והמשכתי הלאה. משהו בבחור הזה היה שונה. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שהתיישב לידי מישהו שלא מחפש להפשיל עוד זוג תחתונים. לרגע חשבתי שאנחנו אולי מכירים.
“ומה אתה עושה?”
החיוך שלו נרפה. חריצי מחשבה נחרטו מעל מסגרת העדשות הכהות.
“מטייל”, הוא גיחך. ואז משך בכתפיו ונאנח. “אני לא יודע”
הוא היה מאופק, אבל קרן שמש חיוורת זרחה מעלינו וחשפה מאחורי העדשה את אישוניו המתרוצצים.
הכלב שלו, לעומת זאת, היה הרבה פחות חשאי. נזכרתי שפעם ראיתי בטלויזיה ראיון עם בלשן. הוא סיפר על מקורן של מילים בעברית, מילים כמו חתול (מחתל את עצמו), חלון (חלל בבטון) ובקבוק (תקשיבו טוב בפעם הבאה שתמזגו משהו). כלב, הוא אמר, נקרא כך כי הוא כמו לב. כ-לב. הכלב מרגיש את בעליו וחולק איתו את נטל משאו בכל שלב בדרך. לא במקרה קיימים קווי דימיון רבים כל כך בין כלבים לבעליהם.
הכלב הזה; מעורב מאוד, לבן עם נטייה דלמטית לא ברורה, ישב שם בינינו ונשא אליי את עיניו. גם הוא נראה קצת אבוד, אבל בניגוד לבעליו הוא לא התבייש בזה. הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים, ופתאום הבנתי כמה נדיר זה, לתפוס היום מישהו במבט.
העיניים האנושיות תמיד קבורות במשהו; מחשב, פלאפון, תכנת ניווט כזו או אחרת, לפעמים סתם באדמה. מתישהו באבולוציה שלנו, להישיר מבט למישהו אחר נעשה נדיר וחריג.
במעיל בצבע תכלת ושמלה אביבית שלא תואמת את צניחת הטמפרטורות, ישבתי אני בצידו הימני של הספסל. בצידו השמאלי של הספסל ישב הבחור, הסתיר את בדידותו מאחורי תסרוקת מגניבה וצמד עדשות ממוגנות. לא דיברנו. בינינו ישב הכלב שלו, שרווה זה מכבר, אפו עדיין בכפי, עיניו עדיין נטועות בי. הצמא שלו למים התחלף בצמא לקשר, לחום.
אולי זה בכלל לא הצמא שלו, חשבתי, והרמתי את מבטי ממנו אל הים.
כל האנשים זקוקים לאותם הדברים. מים. אויר. חברה. השאר הם בסך הכל הרגלים, מותרות. תחליפים זולים וזמינים שאנחנו מספקים לעצמנו כדי לחפות על החסכים האמיתיים. אז איך הגענו כחברה למצב בו אנשים צריכים תירוצים כדי לדבר?
לקחתי נשימה עמוקה של אויר ים, החלפתי מבט אחרון עם הכלב וקמתי מהספסל.
"את בטוחה שאין לך אש?” הוא שאל כשאספתי את הדברים שלי. נראה שהוקל לו להפר את השקט בינינו, ולמרות שאנחנו שני זרים שעד לפני רגע לא החליפו מילה מעולם, נראה שהוקל לו אפילו יותר לדעת שהמפגש הזה הגיע אל קיצו.
“אף פעם אין לי”, אמרתי. הרגשתי איך הריחוק החברתי הנורמטיבי הולך ונבנה מחדש. הוא נעשה נינוח, הרים אליי עוד מבט שאי אפשר לראות מבעד למשקפיים, ותמצת במילה אחת את תכליתה החברתית הלא מספקת של האנושות; ״חבל”.
// מור כהן
