הוא סיפר לי שנראה לו שהוא מאוהב.
זה היה כבר מספיק זמן אחרי שהבנו שלא היינו כלום מלבד שני אנשים שאהבו את המגע של עור על עור. בשיחה הראשונה אמר לי "אני לא קורא, מקסימום כותרות. אין לי סבלנות". ידעתי כבר מההתחלה, גבר שצריך את הפאנץ' שלו כאן ועכשיו זה טרן אוף רציני. ישבתי מולו, שתיתי סנגרייה עם יותר קרח מסנגרייה והוא שתה את העשן של המלבורו שלו כאילו שהוא מנסה לגדל ענן גשמים קטן בתוך הריאות של עצמו. ברקע סערה.
נפנפתי עם היד, הוא הזיז את הסיגריה לפה ואז לשם. מטומטמת בחיי. לקפוא בשבילו מקור ולנסות להדוף את העשן שלו מבעד לאצבעות הדקות שלך זה טמטום. אבל להקשיב לו מספר על האהבות שלו, זה כבר טמטום למתקדמות.
הסתכל לי לתוך העיניים וסיפר לי עליה. שתיתי ורעדתי והפסקתי להרגיש את האצבעות וגם הפסקתי לשמוע אותו. אולי זו הייתה הסנגרייה או הקור או הכעס שבעבע לי בלב והרתיח לי את הדם כי זה באסה. זה חרא. זה מניאק בןזונה שהוא התאהב במישהי לפני שאני התאהבתי במישהו. שאלתי, "אבל למה לא בי?" והאצבעות שלי נכנעו באותו הרגע שבו השפתיים שלי נכנעו, הסנגרייה צנחה על הרצפה. שני ראסטות שישבו לידנו צעקו מזל טוב. קיוויתי שהוא לא שמע אותי. העיניים שלו היו על הסנגרייה, והשיניים שלי נקשו את הקור בקצב של "תותים" של אתניקס. את זה דווקא קיוויתי שהוא שומע, התגלגלתי מצחוק. לא יכולתי להפסיק והוא הסתכל עליי והסיגריה התקצרה לו בין האצבעות מהרוח.
הצחוק פסק, והרגשתי שזה הזמן לעוף משם לפני שאני אצטרך להתמודד עם מה שעשיתי.
חייכתי אליו, הצבעתי על הסנגרייה המנופצת שאיזו מלצרית שזו לא משמרת המזל שלה גרפה מהרצפה, "זה עלייך, כן?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה. צבטתי לו את הלחי, הוא שנא את זה. "בהצלחה עם הנערה הסופר מתוקה שלך" אמרתי בטון הכי פחות מרושע שאיתרתי, אבל לא ממש הצלחתי. ציניות היא מהפירות הרקובים של האופי שלי.
לפני שנתיים בדיוק, הוא היה הגבר הכי יפה בפאב ההוא, וממש לא עניין אותי שהוא פלרטט שם עם כולן. רציתי אותו לעצמי. ביקשתי שיכין לי את האלכוהול שהוא הכי אוהב להכין. הוא צחק וניגב את היד על המגבת שנזלה לו מהכיס האחורי של המכנס. הכין לי משהו בטעם של דמעות. שאלתי למה זה האהוב עליו. ענה, סיפר והסביר בהתלהבות. תני לגבר לדבר על התשוקות שלו והוא שלך.
זמנים אחר כך הנחתי את הראש על החזה שלו, עצמתי עיניים, אמרתי לו "ככה בדיוק אני רוצה לזכור את כל מה שאנחנו כשכבר לא יישאר מאיתנו כלום". לא ראיתי אם הוא חייך או הסתכל עליי במבט של 'שתעוף לי הכלבה הפיוטית הזאת מהמיטה'. היינו גמורים ונרדמנו.
בשלוש בלילה קמתי מהמיטה.
"לאן?" הוא שאל.
"לשירותים".
הלכתי על שביל הבגדים שפיזרנו כמה שעות לפני ביציאה מהחדר. כאילו שפחדנו לשכוח את הדרך החוצה מכל זה. כשחזרתי למיטה הוא משך אותי אליו וחיבק, נשקתי לו על שריר הלב. אהבה זה הזיוף שאנשים הכי אוהבים לזייף לעצמם כשאין להם.
חזרתי הביתה אחרי הסנגרייה המנופצת והלב הבערך מנופץ.
ישבתי והקשבתי לשירים שהוא אוהב, הסמרטוט הזה, ואהבתי אותם בשבילו.
הצטערתי על כל מה שהוא היה בשבילי, וגם על כל מה שהוא לא הספיק להיות.
// סתיו גולדשטיין
