לפני שמתחילים: לפני שהתחלתי פחדתי מאד לכתוב על כל התהליך הזה. הפחיד אותי לשתף את כל העולם בחוסר שביעות הרצון שלי מעצמי ובזיעה ובדמעות של התהליך. הכי קל לשתף כשנגמר. להגיד ״תראו מה עברתי, ירדתי X ק״ג!״ לספר כמה היה קשה אבל שווה את זה. הרבה יותר מפחיד לכתוב תוך כדי תנועה. חשבתי לעצמי- מה אם אני אכשל באמצע ואוותר לעצמי? מה אם אני אתאמץ ואשקיע ולא יראו תוצאות? יש אופציה ממשית שלא אצליח, והתוצאות יהיו חשופות לעולם. ותכלס- זו מחשבה מפחידה ממש.
מה שהכי לא ציפיתי שיקרה, מנגד, הוא מה שקרה בפועל. מעבר לתהליך האישי שלי עם עצמי, גיליתי שהצלחתי גם להתניע הרבה מכם להתקדם בעצמכם: לצאת ליותר הליכות/ ריצות, להרשם לחד"כ או לאימוני TRX, ובעיקר- לקום מהכורסה ולעשות ספורט!
כל כך לא ברור לי מאילו שאני, הבטטה המאדימה, הפכתי להיות מקור השראה למשפחה, לחברים ואפילו לזרים מוחלטים! אני!!
אז לפני שניגש למלאכה, רק רציתי להגיד לכולכם- תודה רבה רבה רבה. על הפרגון, הדחיפה, והעידוד. על המחמאות, על שאתם משתפים אותי במה שעובר עליכם, ונותנים לי להשפיע עליכם לטובה ולדרבן אתכם. תודה על האהבה האינסופית שאני מקבלת. בלעדיכם, התהליך הזה היה הרבה פחות מספק, אני בטוחה.
אה, וזה עמית :)
ועכשיו? לעבודה!
אימונים ונהנים: מדהים לראות איך את התרגילים שלפני לא כל כך הרבה זמן נאבקתי לעשות, היום אני מבצעת בקלי קלות (ואז עמית "רומז בעדינות" שהגיע הזמן להעלות את דרגת הקושי פי כמה).
אבל האמת, מה שמעולה ב-TRX אצל עמית מבחינתי הוא שרואים שיפור משמעותי, ומהר! אפשר לשחק עם דרגות הקושי, אפשר לאלתר כל כך הרבה תרגילים, ובסופו של דבר, התפוס אפילו הופך לנעים…
מדד הג'ינס: מדהים כמה מהר מרגישים בהבדל בג'ינס. אמרתי לחברה לא מזמן שהמבחן האמיתי לשאלה ״האם רזית בג'ינס?״, זה אם את יכולה להכניס טייץ מתחת למכנס שבקושי/ בכלל לא נכנסת אליו…
גאה לבשר שבשבוע הרביעי לתהליך, ביום קר וחורפי- הכנסתי טייץ מתחת לג'ינס ו-וואלה… עוד נשאר מקום לעוד!
מצב הרוח שלי: מכירים את אלו שאומרים שספורט עושה אותם מאושרים? גם אני הסתכלתי ממרומי הספה וחשבתי "פחחחחחח". איך אפשר להיות מאושר מלצאת מהבית, להזיע, ולהגיע במהירות למצב צבירה כואב, עייף ורוטן?? אז מסתבר שאפשר! לא ברור מה קורה שם, אבל איכשהו, האנדורפינים האלה עושים מה- זה טוב!! גם ביום הכי מבאס ועייף, יצאתי להליכה מדוכדכת, וחזרתי מאושרת. פשוט ככה!
בדיקת מדדים: אחרי חמישה שבועות בתהליך נשקלתי שוב. 1.4 ק"ג ו1.2% שומן פחות מהמדדים של הפוסט הקודם, וסה"כ לאחר חמישה שבועות נרשמה ירידה כוללת של 2.9 ק"ג ו1.7% שומן! יאי!!
מה אומרים לי: בתוך כל הפרגון והאהבה העצומה שאני מקבלת, ישנם קולות (שאוהבים לא פחות), שאומרים שאולי כדאי לעמית 'לדחוף' אותי קצת חזק יותר, וש3 ק"ג בחמישה שבועות זה לא כלכך הרבה, שאפשר יותר. ואני אומרת- ברור שאפשר יותר, אבל עמית ואני מאמינים שצריך ללכת בקצב שהכי טוב לגוף שלי. אפילו פיתחתי תיאוריה בעניין: הגוף אוהב את הקילוגרמים העודפים שלו כמו שילד אוהב את הצעצועים הישנים שלו. גם אם הוא לא באמת משתמש בהם, מאוד נוח לו שהם שם. עכשיו, אם אימא היפותטית רוצה להעיף את כל הצעצועים האלו מהבית מתישהו, היא צריכה להיות ערמומית, וכל פעם לקחת קצת, בקטנה.ככה הוא לא ירגיש שהם לא שם בכלל עד שיהיה מאוחר מדי. אבל, וזה אבל גדול- אם היא תיקח את כולם מהר, במכה אחת- לא רק שהוא ישים לב, הוא גם יתעצבן, יעלב וירצה עוד צעצועים כפיצוי. בדוק! (איך עוד תסבירו את זה שכשעולים בחזרה את מה שירדנו בדיאטה, עולים עם תוספת??)
כמה מילים לסיום: נעים ופורח בחוץ, צאו לעשות משהו שיעשה לגוף שלכם טוב.
// אטי דניאל לוי
