כשפסעתי פנימה לשיעור הראשון בסטודיו, הבחנתי באחד שנשכב על הרצפה והתחיל לעשות תנועות מוזרות. הוא לא התרומם ממנה ונדמה היה שהוא מתמכר לתחושה מוכרת. הסתכלתי סביב והבחנתי באנשים נוספים שמצטרפים לחגיגה השקטה על רצפת הדק, מה שהביא חמימות לחדר מול הקרירות של אוקטובר.
המורה, שהיה לבוש במדי ריקוד לא רשמיים, החל לאטום בפנינו את האפשרות שנוכל להביט בנו במראה. ומעתה, המראה הייתה רק וילונות לבנים, שהקיפו את החדר כמעט על כל צדדיו. ונזכרתי שקראתי פעם באיזה אתר אינטרנט שהסיבה שהרבה מורים עושים כך היא כדי שלא נשפוט את עצמנו. אז לא שפטנו.
סטודיו נעים
הייתה אחת אסיאתית, חלקת שיער ויפת תואר, שעצמות לחייה הזדקרו מעלה. ידעתי שהיא לא חדשה פה- ראו לה בעיניים. והביטחון העצמי שלי הפציע בנוכחות לא מוסברת. אחד מהורהר, בשנות השלושים לחייו, ליפף תחבושת סביב קרסולו, כנראה מפציעה. ואני חשבתי שגם למדינה היפה שלי מגיע יחס כזה. אבל אין מי שידאג לה, או חלילה יעטוף. בטח שלא ברכות המתבקשת.
החדר התמלא באנשים יודעי דבר-מה על החיים, כך מסתבר, כשעזבו את השגרה מאחוריהם לשעתיים הבאות רק כדי לעצום עיניים, להתמכר לרגע, ולרחף. הרגשתי כמעט מבורכת להיות חלק.
לא היו תחפושות ולא מסכות, וגם לא שאכטה שתרוקן ותמלא אותי מחדש. היינו אינדיבידואלים, ריקים מידע מוקדם אחד על השני- אני, הוא, היא ועם הזמן נהפכנו להיות אנחנו. המורה חזר על נשיפות ושאיפות ארוכות, וזאת לאחר שהותיר אותנו שכובים ועצומי עיניים לדקות ספורות.
הוא הורה לנו להשאיר את הכול מאחורה, למרות המצב. ואנחנו בכלל עדיין בהלם מהרקטה שהתפוצצה לנו בצהריים מעל הראש בתל אביב. הוא לא הסכים לתת לזה מקום.
הרגשות, כמו המחשבות שלי נעצרו, ופתחו דלת חדשה לקול שלראשונה שמעתי. קול שאינו יתום מאב ומאם. קול בס, חזק, גברי, כזה שיודע על מה הוא מדבר. אז סמכתי עליו. הקול שלו הדהד באוזנינו אך לא נלקח כמנטרה חוזרת, אלא רק כפקודות שמוליכות אותנו בתהליך האימפרוביזציה.
לא היה כל חוט מקשר בינינו- הגילאים נעו הנה והנה, רמת הכושר לא הייתה אחידה ולא היה שום זכר להיכרות מוקדמת בקבוצה, בכל אופן לא כזו שאצטרך לחשוש ממנה. מי הם כל האנשים בתנועות המוזרות שנעים כאן לידי? ומי אני שזזה כמוהם?
ניקיון זה עניין יחסי, חשבתי. תמיד נשאר עוד מה להזיז, לסדר ועוד אבק על הקצה התחתון של השידה. אף פעם לא חוויתי ניקוי עצמי, אפילו לא אחרי בית-כנסת ביום כיפור, הומה חשבונות נפשיים מסורבלים זה בזה, בדמויות לבנות ותשושות. והפעם ניקיתי, בלי שביקשתי, מעצמי ובעיקר את הרצפה שהפכה חדשה לנוכח השתטחות הנוכחים בה.
בקונטקט תמיד יש קשר- תחילה אתה אפוף בעצמך, ועם הזמן מתחבר, לעוד יד או רגל או כל איבר בגוף האחר. אתה עוצר ואתה חי ואז אתה נושם. אתה מדמיין ונותן לעצמך לזוז, על כל איברייך. התנועות איטיות ולעיתים הן מאיצות עד לכדי אופוריה. ואסור להתנתק אחד מהשני- זה הכלל.
קונטקט
ופתאום מצאתי את עצמי, בעיניים עצומות, כשקול הבס עוד ברקע- נוגעת באנשים שמעולם לא הכרתי. מעל, ליד, מתחת. האינטימיות התרחקה, והתקרבה בדמות אחרת, כאילו שמשמעות המילה האוניברסאלית הזו קיבלה פנים חדשות.
וכשנצא מהחדר האינטימיות תחזור להיות לרוב מה שקורה בינו לבינה, והקרירות תחזור להיות אותה קרירות כמו שעתיים קודם לכן.
פתחנו את העיניים, חזרנו למציאות, לרקטות של תל אביב.
// אופיר אבן
