אני די בטוחה שזה היה ביום שלישי אחד לפני כחודשיים, אני זוכרת שמצאתי אירוניה באמירה "פעמיים כי טוב".
אבא, אמא ואני נסענו ברחוב אבן גבירול, שלושה נתיבים עמוסים רכבים ורכב אחד שלנו שמצליח להתגבר על הרעש שבחוץ, מבלי להוציא הגה.
הראשון חושב על האישה שאיתו ואיך הוא חי רק בזכותה, זו שנשארה כשהוא היה מקשה עליה. על זה שאם היו שואלים אותו הוא היה בוחר ללכת ראשון כי אין לו מה לעשות פה בלעדיה.
השנייה חושבת שהיא רוצה להסתובב ולחזור הביתה למיטה שלה, להתכסות בשמיכה עד מעל לראש ולשכוח את השיחה שהתרחשה רק לפני עשר דקות במרפאה על רעש רשע שגדל בתוכה, לגלות שהכל טעות אחת גדולה.
ואני חושבת את המחשבות של השניים יחד עם אלו שלי. מחשבות חשוכות שאני לא מצליחה להשתלט עליהן, על הפחד להיות לבד, לקבל אחריות שאני לא מעוניינת בה, מחשבות שמשבשות את הנשימה שלי. כל כך הרבה רעש והרדיו לא מצליח להתחרות בו.
"צינורות" – אתגר קרת
שישי שעבר, ברגע הכי חכם שלו מזה שנתיים, הסמארטפון שלי נדם ולא רציתי טלפון חלופי, לא היה לי את הצורך הבלתי נשלט לבדוק את הפייסבוק, רציתי להתעלם מהודעות וואצאפ מבלי להרגיש רע שרואים אותי מחוברת ומתעלמת, לא רציתי לענות לשיחות ולשאלות, לא רציתי לחייך כשלא בא לי ולא רציתי לשכנע אחרים שיהיה בסדר, לא רציתי לקבל עצות. רציתי להיות לבד עם הרעש שלי.
שלושה ימים עברו מאז, אמא נכנסה לניתוח ואנחנו יושבים בחדר המתנה בבית החולים, אבא ואני.
הוא חושב על זה שיש לו את האישה הכי טובה והכי אמיצה בעולם. הוא חושב על חרטה ועל בדידות, על זה שהיא העניקה לו משהו שלא היה לו בחיים, משפחה. הוא תהה אם כשהוא נישק אותה אז הסובבים הרגישו שזה משהו לא טבעי בשבילו, הפגנת חום, דאגה ואהבה. על רעש שהוא היה עושה כשהוא לא היה מצליח להתבטא.
ואני חושבת את המחשבות שלו יחד עם שלי, על איך פעם חשבתי שהיא האישה הכי חלשה, זו שדואגת לכלל ואחר כך לעצמה, זו שנשארת כשיש לה אפשרות ללכת. אני חושבת עכשיו על אישה גיבורה ואמיצה, זו שנלחמת ולא מוותרת, זו שמחייכת לעולם גם כשהוא מפנה לה את הגב. זו שהיא רבע עוף ואני אפילו לא רבע ממנה.
למחרת הניתוח ולאחר שהתאוששה, היא אמרה לרופא "זה היום המאושר בחיי". זה היה גם היום המאושר בחיי. יצאתי בערב מהשיעור ומיהרתי לבית החולים לוודא שלא חסר לה שום דבר ושהיא מטופלת כראוי לגיבורה, היא ישנה את השינה הכי מתוקה ורוויית נחת שהייתה לה בחודשים האחרונים.
קיבלתי את הסמארטפון שלי מתוקן והרגשתי זמינה ומזומנה לחזור אל העולם, סימסתי לחברה שתבוא לאסוף אותי למסיבת ההשקה של העיצוב החדש של "מה וזה", רציתי לחגוג את היום הזה עם האנשים שראו אותי הכי חשופה שיש, במקום בו המוזיקה והאנשים הצליחו לגבור על המחשבות. היה לי רעש מושלם.
//דנה צנעני