הנה, הגיע הרגע, ה-FAQ שלי, "אז מה הסיפור שלך עם אוכל?
לשאלה הנהדרת הזאת אין תשובה אחת, היא בעיקר תהיה תלויה ביום בו בחרתם לשאול אותה, ימים טובים יענו בתשובה "אין סיפור, פשוט אוהבת" וימים פחות טובים עלולים להיגמר גם ב…"אם לחם עם שוקולד זה סיפור עם אוכל מבחינתך אז אנחנו בבעיה".
הסיפור עם אוכל משתלב בצורה מושלמת עם סיפור אחר, האהבה הגדולה שלי לאסטיקה, ויז'ואל, אומנות או בקיצור הנדי קרפט מול פרקים חוזרים של מרתה סטיוארט.
עברתי על הכל, פימו, ציור, רישום, חרוזים, מגמת אומנות וכו' וכו' וכו'.
המזנון של אייל שני בפריז, תרופה מהירה לגעגועים ארוכים
ואז הגעתי לפריז, והשילוב של הזמן הפנוי והמגורים לבד גרמו לי, לבשל לעצמי ולצלם את זה.
אין דבר יותר בודד מלאכול לבד, ואני עומדת מאחורי ההצהרה הזאת בלב שלם.
את הבדידות הייתי צריכה להפיג עם משהו, אז התחלתי לסדר את הארוחות שלי יפה, ככל שהן יותר יפות, ההתעסקות בסידור הצלחת השכיחה ממני את הארוחה הבודדה שתבוא אחריה.
(בתמונה הראשונה הארוחה הכי זולה וטובה שאכלתי בפריז, ובשניה הכי יקרה וטובה שהאכלתי בפריז)
אם הייתי צריכה לאכול ארוחה אחת כל החיים זאת הייתה ארוחת הבוקר, ללא ספק.
(מאפים הם אוברייטד, רק לעיתים רחוקות לא)
אני מאמינה באמונה שלמה באוכל. אני מאמינה שהוא יכול לקרב, להרחיק, לגשר על פערים, להבריח מהלב את הבדידות ולהכניס במקומה הרבה אושר.
הרבה מהרגעים הטובים ביותר שלי בפריז יהיו שמורים לארוחות שבישלתי לחברים בימי שישי, בגט, גבינה ומנת קיטש מוגזמת בדשא ברחבת האייפל. ועוד הרבה טעמים שישארו לי בפה בזכות זה שדאגתי לתעד אותם. (הכל הודות לapple).
(מקומות שאין צורך לאכול בהם- חנות הגורמה המדהימה של הגלרי לה פייט)
"להגיד שהמכנה המשותף בין קוקי סאן ז'אק ושרימפס זה פירות ים, זה כמו להגיד שבני אדם ושימפנזות זה קופים" אייל שני.
(אני נשבעת לזכור את הריזוטו השחור הזה עד סוף ימי חיי)
// בת-אל ברשוביץ