קו 24 ת"א, 19:30 בערב, 16.3 יום לפני הבחירות הגורליות.
איש עם שלושה תיקים גדולים רוצה להיכנס לאוטובוס והנהג לא נותן לו. הוא מניח תיק אחר תיק והנהג מוריד לו בחזרה. וויכוח מתפרץ והם צועקים אחד על השני בערבית. האיש הדחוי דוחף את הנהג תוך כדי חיטוט באחד התיקים וקריאה ברורה בערבית "אללה אכבר איטבח אל יהוד".
מה שהתרחש בכמה שניות נדמה כשעה. היושבים באוטובוס נעמדו ופחד משתק אחז את כולנו בעוד האיש ממשיך להתעסק בתיקו.
על פניו זו נראית כמו סצנה קומית של מחבל מרושל שלא הצליח לשלוף בזמן את הרובה שלו ובנתיים הוא מפגין כוח וצועק קריאות לא נעימות.
אל תשאלו אותי מה היה אחר כך כי רגע אחרי כבר ירדתי עם כולם מהאוטובוס וזינקתי לקו 25 מבלי לחשוב פעמים. אני מצטערת, אני נורא ממהרת ואין לי זמן לפיגועים.
האירוע עצמו הסתיים כנראה בטוב אם עד עכשיו לא אמרו כלום בחדשות, אבל טוב ככל שיהיה המצב הנוכחי רע. המקרה העמיק בי את התובנה שבמילא הייתה בי.
מתוך StreetArt in Germany
כוח ומלחמה מביאים לכוח ומלחמה. ומה אני יכולה לעשות למען עתיד משותף?
שנים שאני תוהה בשאלה מיהו הישראלי? אדם שחי בישראל. אדם שאין לו זהות אחת ועדה אחת. כולנו דור שלישי לשואה או דור שלישי שעלה לארץ וזרקו אותו למעברה, כולנו דור המשך של פליטים, תוצרת של טראומה היסטורית. חאלס!
רבים יגידו שקל לי לחשוב מחשבות של שלום, ולהצביע בקלפי לשמאל כל עוד לא קרה לי כלום אבל רבים שוכחים שגם אני הייתי מניצולי הפיגועים של שנות ה-90, אחר כך 4 שנים מניצולי הקאסמים בשדרות בזמן לימודי הקולנוע שלי במכללת ספיר, גם אני הכרתי אנשים שמתו בצבא ובקיצור…רזומה ישראלי לתפארת. לא רוצה שלאחיינים שלי יהיה רזומה דומה, למרות שיש להם כבר מלחמה אחת ברשימה.
ביום שנתייחס לישראלי כמיקס אפשרי של כל האוכלוסיות החיות בישראל נצליח לרפא משהו קטן שיגדל מעבר לגבולות הקיימים. בפעם הבא שמישהו יאמר "אני ישראלי" הוא ידע להגיד זאת בשתי שפות ולא רק בעברית.
// טל גטרייטמן