תגידו, מה מפחיד אתכם יותר – האפשרות שאולי יום אחד תיפול פה פצצה גרעינית? או שאולי "ייחשפו" עוד עשרות מנהרות שאף אחד "לא" ידע עליהן? מה לגבי עוד איזה גראד או פיגוע באמצע תל אביב?
אם אלה מפחידים אתכם, אני באמת מבין, אבל מה אתם אומרים על זה שנבחר כאן ראש ממשלה שלפני עשרים שנה עמד מול המון משולהב, נאם, חייך ונופף בזמן שמולו הונפו ארון קבורה עם השם יצחק רבין עליו וכרזות של ראש הממשלה דאז במדי SS, צלב כרס על הזרוע וכפייה על הראש?
יודעים מה, עזבו את זה, עברו עשרים שנה, מה אני נתפס לקטנות? אה, אבל רגע, זה לא אותו אחד שבאמצע יום הבחירות אמר לבוחרים שלו שהם חייבים לצאת להצביע מכיוון ש"שלטון הימין בסכנה כי הערבים באים בהמוניהם לקלפי"? הרי הם ערביים, מה הם בוחרים בכלל החצופים האלה, כאילו שזו גם המדינה שלהם…
צילום מסך מתוך "וואלה"
חשוב גם להזכיר עוד כמה כוכבים – האח, המועמד לתפקיד שר בממשלה שעומד בראש מפלגה שחבריה הצהירו, קבל עם ועדה כי "הם לא שופטים אנשים שקיבלו כזו מכה", "זה הורס את העולם", "אין דבר כזה", "בשום פנים ואופן לא" ועוד, כאשר נשאלו לגבי דעתם בקשר לנישואים חד מיניים.
יחד איתו בלהקה יש גם את העולה החדש-ישן, שבשידור חי בטלוויזיה קרא לחבר כנסת ערבי ללכת ולהצטרף לחברים שלו בדאעש וחמאס, ואז המשיך ו"הבהיר" לו כי אף אחד לא הזמין אותו לאולפן וכי הוא אינו רצוי שם. גם הוא מיועד לתפקיד שר. בואו לא נשכח, זה אותו אחד שתפקידו בממשלה היוצאת היה להיות הפנים שלנו בעולם. מה שנקרא "פרצופה של המדינה".
ואחרון, לא חביב במיוחד, האסיר לשעבר, המזרחי השקוף, שכל כך חושש מהאשכנזיים האלה מרמת אביב ג' ושלא חשש אפילו לרגע להצהיר על סלידתו מהם בכל שלטי החוצות שלו.
צילום מסך מתוך "מאקו"
אז מה מפחיד אתכם יותר? האיום האפשרי בהחלט על החיים שלכם או העובדה שהולכת להיות ממשלה שהערך העליון של העומדים בראשה הוא קודם כל שנאה לאחר?
באופן אישי, מחרידה אותי המחשבה על כך שיוקר המחייה יילך ויעלה. מפחידה אותי הידיעה הכמעט ברורה שחלקים מסוימים באוכלוסייה יופלו לרעה ולא יקבלו זכויות שמגיעות להם, שצפויה לנו עוד מלחמה ועוד אחת אחריה שבהן נאלץ לקבור עוד ועוד חיילים שלנו. מעציבה אותי ההרגשה שאנחנו לא לומדים, שאנחנו מוכנים להיכנע למוכר והידוע רק כי אנחנו מפחדים לנסות משהו אחר. אז נכון, אין לי ביטחון שממשלת שמאל היתה פותרת את כל הבעיות, אבל יש לי ביטחון שמי שדפק אותי פעם, פעמיים ושלוש – ייעשה את זה שוב ושוב. למה? כי הוא יכול.
אני מסתכל על תוצאות הבחירות האלה ושואל את עצמי מה עכשיו? לאן אנחנו הולכים מכאן? לעוד מחאה חברתית עם הופעות בכיכר? לעוד שיתופים חסרי משמעות של תמונה שמישהו צילם בסופר בברלין עם אלפי תגובות זועמות? לעוד אחדות סביב אבל ושכול?
שלא תטעו, לא הייתי ציני בשאלות ששאלתי בפתיחה. במהלך היום הזה ניהלתי המון ויכוחים עם מצביעי ימין וניסיתי להבין מה הם רואים שאני לא? מה זה הדבר הזה שמספק להם תקווה? מה הם חושבים שיהיה אחרת?
ברור לי שלא כולם טיפשים, כמו שלא כל השמאלניים חכמים, אבל לא ברור לי מה אמור לקרות מעכשיו.
אני חושב שזו אחת הפעמים היחידות בחיי שממש לא בא לי להגיד עוד כמה חודשים "ידעתי".
// אלון יעקובי
