וידוי: למרות שאני שואפת לזוגיות ענפה ומשגשגת, אני לא מרבה לצאת לדייטים בגיחות הקצרות שלי למדינות זרות. תקראו לזה לא זורמת, תחשבו שאני שמרנית, תגידו שאני רוצה לזכות בלוטו אבל לא ממלאה טופס. מה לעשות. קשה לי עם הרעיון של להרגיש משהו כלפי מישהו בסיטואציה שמראש נועדה להתכלות.
מה שכן, זה ממש לא חוק ברזל.
הביקור הנוכחי שלי בארץ, לדוגמה, היה אמור להימשך קצת יותר משבועיים, אבל התארך מעצמו עוד ועוד. ולכן, אחרי כמעט חודש וחצי במולדת, הרשיתי לעצמי לא לפסול-לגמרי-על-הסף את הבחור החמוד שהתחיל איתי בקפה לפני כמה ימים.
הכל היה לפי הספר; הוא העיר הערה שנונה לגבי האופן בו אני שותה את הקפה שלי, אחר כך הציג את עצמו בנימוס וניחש שאני שחקנית, הוסיף באגביות שהוא כלכלן, היה מרשים וחייכן ושרמנטי, ובקיצור- נשמע מבטיח. מבטים מצועפים, מעט חילופי דברים נוספים, ומהר מאוד כל אחד מאיתנו כבר עשה את מה שהוא הכי טוב בו: אני שיחקתי סטריאוטיפ נשי וחלמתי בהקיץ על זוגיות מאושרת ותקינה, והוא שירבט שורה של מספרים על נייר. נייר! איזה חמודים אנחנו, כאלה אולד פאשן.
ניפגשנו למחרת, ערב לפני הבחירות. הוא הסיר מעליי את המעיל ומשך לי את הכיסא, הזמין בקבוק מהיין האהוב עליי, ולאור נרות, שאל אותי את האייס-ברייקר של כל השאלות: “נו, למי את מצביעה?”
“מרצ”, הכרזתי בגאווה, וצפיתי בחיוך נמחק לו מהפנים.
“איך את מצביעה מרצ?” הוא הזדעזע, “לזהבה גלאון אין שום כוח הרתעה והדבר הראשון שהם יעשו זה לחלק את המדינה לערבים. חוצמזה שהם לא יעברו את אחוז החסימה, ומתי בכלל הם אשכרה ישבו בממשלה ולא בקואליציה?”
“מה זאת אומרת?” הזדעקתי. שנה בחו”ל כנראה השכיחה ממני שגם היחסים הבינאישיים בישראל עוברים קודם כל בכנסת. “מרצ פועלים לרווחת כלל תושבי המדינה, תומכים בנישואין אזרחיים ויש להם תוכניות מפורטות לטיפול בפערים החברתיים ובמשבר הדיור, וגם… רגע. למי אתה מצביע מחר?”
רוח קרה נשבה בינינו וכיבתה לנו את הנר, בדיוק כשהוא אמר את הנורא מכל: “כמו תמיד – ביבי”.
הדיון התחמם. ניסיתי להגיד דברים על יוקר המחייה, שחיתויות וספינים תקשורתיים, ועל החלום הרחוק על דירות ברות השגה בישראל, אבל הכלכלן שתפסתי הגיע מוכן; הוא ירה צרורות של מידע על עמידותה היחסית של ישראל בעיצומו של משבר כלכלי גלובלי, השווה את המצב הביטחוני הנוכחי לשנים קודמות והתעקש כושר הרתעה חסר תקדים, ואף ציין שמאז 67’ לא השקיעו בתשתיות בישראל כמו בממשלות האחרונות.
בנסיבות אחרות, הלהט ששטף אותו היה בטח משחק לטובתו. היה משהו כמעט פואטי בנאמנות שלו, בחירוף הנפש שבמלחמה שהוא נלחם, בעיני הילד הירוקות שלו, גדולות ונוצצות ומסרבות לראות את המציאות כפי שהיא באמת; מעמד הביניים נשחק עד התמוסס, משקי הבית הפכו תלת-דוריים, הגזענות שוברת שיאים, ומערכות המשפט והרפואה קורסות לתוך עצמן.
קשה להגיד עליי שאני מקובעת. אמנם אף פעם לא הייתי במועדון של ביבי, אבל כבר שנים שאני נודדת על המפה הפוליטית מקצה לקצה. שש שנות העריצות האחרונות הגלו אותי מהארץ, והפכו אותי מימנית מתונה, לשמאלנית כמעט במלוא מובן המילה.
ניסינו לשנות נושא ולהמשיך כרגיל, אבל המשבר האישי-פוליטי שלנו תפס את שנינו לא מוכנים. טעויות זה אנושי, חשבתי, כשסיכמנו את הערב ונפרדנו כידידים. החוכמה היא לדעת לצמוח מהן, ללמוד מהן, ובעיקר – לא לחזור עליהן. זה אל”ף-בי”ת במערכות יחסים.
לא שהספקתי לפתח ציפיות.
// מור כהן
