אני מרגישה דברים. קשה לי להסביר, אבל זה פשוט ככה. אני מרגישה מה עומד לקרות, קוראת בזריזות את האנשים שלפני, את הסיטואציה, את הסיכויים לכאן ולכאן. יודעת עמוק בלב מה יהיה הצעד הבא. שלי. שלהם. של כולם.
אני מרגישה דברים ויודעת מתי הסוף יהיה טוב, ומתי פחות. אני יודעת לצפות מראש כמה טישו אצטרך לקנות או כמה צ'ייסרים אני אשתה באותו ערב (ואיזה האנגאובר יהיה לי למחרת). אני מרגישה. באמת.
ועדיין, גם כשהתסריט ברור לי מראש, חרוט במוחי כבר תקופה, אני מוצאת עת עצמי ספק מופתעת ספק מאוכזבת. בעיקר מאוכזבת. נראה שהעולם הוא לא סרט של דיסני ואני מגלה זאת שוב ושוב. ובכל פעם, זה כואב מחדש. לדמעות שלי כבר קצת נמאס מהסיפור הזה, הן מרגישות לא מוערכות כי לאחרונה הן מופיעות לכבוד כל דבר ועבור כל אחד, אפילו אני כבר הפסקת לייחס להן חשיבות. ומי כמוני יודעת איך זה מרגיש להיות מובן מאליו.
תמיד הייתי מהמתרפקות על העבר, מאלו שאוהבות לסנן "כמה טוב היה פעם", לפעמים בין השורות ולפעמים באופן גלוי. בדיעבד הכל נראה טוב יותר, אני חושבת לעצמי לפני השינה, מתפללת שלא יבוא עוד פעם אחד מהחלומות בדמות העבר שמזכיר לי כמה שאני צודקת. וכמה שאני אוהבת להיות צודקת, אבל במצבים האלו כשזה קורה אני נלחמת בזה בכל הכוח, בורחת מהצדק כמו מאש. ביום-יום אני יכולה לשלוט במחשבות שלי, אבל בלילה, בלילה הן עושות כרצונן, הופכות את החדר שלי לקרקס ואותי ללוליין המתהלך על חבל דק, על הגבול בין הדמיון למציאות. והגבול כל כך דק שזה כואב, אני חושבת לעצמי כשאני מתעוררת בבהלה מעוד ספק חלום ספק סיוט.
אלא שלאחרונה, החלומות הולכים ודומים יותר לסיוטים אמיתיים. הם כבר לא מזכירים לי כמה טוב היה פעם. אולי זה טוב, אבל אולי זה אומר שאני כבר לא זוכרת איך זה מרגיש. משהו בי פשוט מאבד אמון בעולם, לאט לאט. תמיד הייתי בן אדם מאמין, אבל ככל שעובר הזמן, ככל שאני מגלה יותר ויותר חלקים אפורים של העולם הזה, חלקים אפלים, אני פשוט שואלת את עצמי מה הטעם.
אולי אני נאיבית, ילדותית, מאמינה באהבת אמת ו-Happy Ever After, אבל לגלות כל פעם מחדש שהחיים הם לא קומדיה רומנטית אמריקאית, זה לא נעים. אני לא יודעת להתמודד עם אכזבות. מאחרים, מעצמי. לא יודעת, ועדיין מוצאת את עצמי חווה יותר מידי כאלה לאחרונה. כל מה שידעתי וכל מה שהכרתי במהלך החיים, התגלה לי כשקר. החריפים מביניכם יזהו שזה אחד המשפטים האהובים על הדמויות בטלנובלות. אז לא. אם לפני שנה-שנתיים הייתי אכן אומרת את זה בטון שכזה, היום אני אומרת את זה בטון אחר. בשקט. כמעט בלחש. אני מאוכזבת, מאוכזבת שהחיים לא נראים כמו בסיפור שאמא הקריאה לי לפני השינה שהייתי בת 5. אני מאוכזבת מזה שאי אפשר לסמוך על אף אחד, מאוכזבת מזה שלאף אחד לא איכפת וכל אחד חיי לעצמו.
זה כאילו שהכל השתנה. בחודש האחרון, בשנה האחרונה, אני לא יודעת לשים את האצבע אבל הכל פשוט אחרת, כאילו שהעולם הפסיק להתנהג בצורה שהכרתי. אולי אלו סימנים אחרונים של התבגרות ואולי אלו בכלל סימנים ראשונים של תקופה אחרת, של חיים אחרים. ועדיין, אני כבר לא מזהה את עצמי בתוך כל הסרט הזה שנקרא חיים, והוא בכלל לא נראה כמו מה שהיה כתוב בתקציר.
// מאיה עקרון