על המטוס בדרך לארץ הפרצופים מחוספסים יותר, אמיתיים יותר. יותר תלתלים משראיתי בארבעה חודשים בלונדון, יושבים במטוס אחד וממתינים בשקט למחוא כפיים ברגע הזה שהגלגלים ינשקו את ארץ הקודש. איימן.
חמישה חובשי כיפה, שניים בתחפושת האלוהימית המלאה, לפחות שלוש בחורות שלועסות מסטיק בפה פעור מספיק בכדי שנוכל לנחש מה הטעם.
בדרך למושב ספרתי גם בחורה אחת עם ראסטות וטיקת טורקיז, שלושה טרנינגים ושורה של יהודיות גולה עם פאת בובות חרסינה שוודאי עוד תפגשו בכותל.
וזה נשמע כמו התחלה של בדיחה לא רעה בכלל, או לפחות פרומו לסרטון השוקולד הבא- אבל זה בסך הכל אנחנו.
פרויקט אישי- "הישראלי היפה" בטיסה לארץ"
זה אנחנו שחבוקים בשנאה עצמית, שמלקים את עצמנו במלחמה על הקיום ושוכחים לחיות, זה אנחנו שלעולם לא נהיה דומים אחד לשני אבל לעולם נישאר אנחנו.
זה אנחנו- הבחור הקירח עם עגיל החישוק, הבחורה המתולתלת עם הנמשים על האף, התל אביבי הטיפוסי שיושב לידי עם כרבולת משורטטת וגרביים לא תואמות.
זה אנחנו שמתגעגעים לתרבות שמתה, ששוכחים שהתרבות היא אנחנו, שעיוורים לכמה שאנחנו חיים. זה אנחנו הצעירים שטורפים את העולם, רעבים ולא למילקי, קוראים רק למקום אחד בעולם הבית. זה אנחנו, כשאר האדם, אבל קצת אחרת. בלי חישוק מעל הראש, בלי סגולות מיוחדות – אבל אחרת.
בין פרצופי הברבי שבמטוס הגרמני פזורים פנים מחוספסות, זיפים ושקיות דיוטי פרי עמוסות שוקולדים וטבק. עשרות חוטמים דבוקים לחלונות זכוכית קטנים, מצפים למדינה קטנה ומשוגעת שמחכה להם מתחת לעננים המוקצפים.
והיא לא דיסנילנד, לא שקטה כמו שוויץ, לא תוססת כמו לונדון. היא לא זולה כמו ברלין, לא רומנטית כמו פריז ולא כולם נחמדים כמו בקנדה.
אבל היא אנחנו. מחכה לנו בזרועות פתוחות, באהבה והבנה גם אם נעדרנו שבוע וגם אם שנה. היא המלחמה היום יומית שלנו, התסכול והגאווה. היא זו ששייכת להיא עם הראסטות, ההוא עם הכיפה והזקן המשולש, ולזה ששכח להתאים גרביים. היא זו שתקללו, תתלוננו, תתבכיינו, אך כשתגיעו- תמחאו לה כפיים.
היום תיגמר תקופה ארוכה של דיבורים בלתי פוסקים על מהפך. תחושה שלכולנו נמאס, לפחות ל׳כולנו׳ שאני מוקפת בו. היום הכותל שלנו יהיה קלפיות כחולות במתנס עירוני. היום אנחנו נחליט מי יהיה זה שיקרא את הפתקים ויתחיל להגשים.
מי ייתן ונקום מחר לזריחה שונה על עמנו. עם מהפך פוליטי או לא- שנלבה שנאה עצמית קצת פחות- ושהפעם נצביע בעדנו.
"Don't give up the fight"
// עדי כהן
