יש אנשים שבוחרים להיות מובילים ויש את אלה שבוחרים להיות מובלים.
אני שייכת לסוג השני, לא יודעת לקבל החלטות ושונאת לבחור. זה מצמצם לי את האופציות באופן טראגי ואני אוהבת את האופציות שלי פתוחות ונגישות. לא יודעת אם כדאי גלידה וניל או שוקולד, פעם בא לי כחול פעם סגול, לפעמים יותר אישה לפעמים יותר גבר.
אז כשמגיע היום שנקרא יום בחירות, נוצר אצלי קצר בפיוזים וכל המערכת קורסת.
כשמלאו לי 18 התלהבתי מהעובדה שמותר לי כל מיני דברים כמו לשתות, לקנות סיגריות, לקיים יחסי מין ו-להצביע. הלכתי לקלפי רק כי זה היה מגניב, אבל כשעמדתי מאחורי הפרגוד עם כל הפתקים, האותיות והשקט האחריות הייתה כבדה מדי, כי חשבתי לעצמי מי אני שאחליט או אשפיע על גורל של אדם אחר?! ולמה לי פוליטיקה עכשיו?! ונזכרתי בפתק הלבן, כמו הדגל הלבן אומר שנכנעתי, פניי לשלום!
בפעם השנייה קראתי מצעי בחירות והתכוננתי טוב יותר מלשאלון 03 מתמטיקה, ושוב לא הצלחתי להגיע לידי החלטה לגבי הפתק הארור, לא בלב שלם (וכשאני חושבת על זה בכלל נכשלתי בבגרות ההיא). שלום! אני רחלי, מצביעת פתקים לבנים סדרתית.
זה הפתק שלי
השנה החלטתי לחסוך את המבוכה מכולנו ולא להצביע. כן, כן, מה ששמעת. תמשיך לצקצק עד מחר אני לא אשמע אותך, יש פה חלון, לא אפקטיבי. גם לא אפקטיבי להגיד לי "רק תבחרי משהו העיקר ש'הם' לא יקבלו רוב" ואני חושבת לעצמי מי זה הם?! ובכלל, אם הם מצליחים ואני לא כנראה שזה גם צודק.
זה לא שלא אכפת לי, אבל אני חושבת למה שאשפיע על חיים במדינה שאני לא בטוחה שאני רוצה לחיות בה?!
אני אוהבת את המדינה הזאת, היא חשובה לי כמו הבית של ההורים שלי, בכל זאת זה לא אומר שאני רוצה להישאר שם לנצח, או להפוך את השלטון שמתנהל מאז ומתמיד ברוטציה אצלנו בבית, דוגמת הדיקטטורה של אמא, בעיקר בתקופות החגים ובשטחי A (ראה ערך, מטבח).
אבא שלי, כיאה לשייח' מעדיף מונרכיה סגנון איחוד האמירויות הערביות, ואם תשאלו את איצ'ה, הכלב המשפחתי, בכלל לא משנה לו כל עוד הוא יכול להמשיך בכיבוש! הוא כבר סימן כטריטוריה את כל הגדה המערבית מהג'קוזי עד עץ הזית וכל זה בהרמת רגל!
אני בוחרת לממש את זכות השתיקה, כי אני בכלל לא מאמינה שאדם אחד אמור להוביל מיליונים, לא מאמינה בצבא, בגבולות, ברכוש או בקרנות פנסיה.
אני רוצה חברה שיתופית כשדבר לא שייך לאף אחד, מקום כזה שכל יום אפשר לבחור אחרת כי זה לא משנה במה אתה מאמין כל עוד אתה לא כופה את האמונה שלך על אחר, שכל אחד נותן מה שהוא לוקח, שלא צריך נציגים שמדברים בשמי כי הקול שלי נשמע גם ככה, חברה עם אנשים שמממשים את הפוטנציאל שבהם והחלומות שלהם, אוטופיה, רעיון שקיים בשום מקום.
בזמן שהחלום הזה צף אי שם בשמי הלילה שלי ניתנת לי רק הזכות לבחור בין יותר מידי אנשים ביום שלישי אחד.
אני לא מאמינה באף אחד מהם לא כבני אדם לא כמנהיגים, לא בדרך שלהם ולא במטרה, אז אני שוללת מעצמי את הזכות הזאת ולומדת, לומדת איך אפשר לקיים חיים אחרים, בחברה אחרת, כי יום אחד אני אמצא את המקום שלי בעולם שאוהב הרבה יותר ומפחד הרבה פחות, שהרבה יותר טוב בו מרע ובכלל יום בחירות מתקיים רק בשביל לקבוע אם נאכל גלידה וניל או שוקולד באותו הערב.
// רחלי קרחי