כבר שבע שנים שאין לי כלב, שבע שנים שאני מתגעגע לשוטטות חסרת מעש ברחובות קרירים וחשוכים, עם שקית ניילון ביד אחת ורצועה ביד השנייה.
השבוע ממש התגעגעתי, אז יצאתי לטיול ערב מוזר. אני לא מעשן, לא עושה יותר מדי כושר ואין בשכונה שלי אתרי עליה לרגל פופולריים, בטח שלא בשעות הערב. אז יצא שזה היה סתם טיול חסר תכלית.
כל זאת כמובן עד שהגעתי לצומת הרחובות סוקולוב-קוגל.
על אחד הספסלים ליד הצומת השוקקת לאור יום אך המנומנמת לעת ליל, ישבה דמות מוכרת, של גבר שנראה קצת עייף או אולי טיפ-טיפה משועמם. שתי ידיו של הגבר היו פרושות לצדדים, מונחות על מסעד הספסל ומבטו פנה מעלה אל השמיים הלא ממש מעניינים של מרכז חולון.
שמות המקומות לא שונו.
האטתי את הליכתי בצורה אינסטינקטיבית, כאילו הרגשתי שנפלה בידי ההזדמנות להכיר מישהו שאינו כוס התה החברתית שלי. "סלח לי, אתה לא במקרה, צחי הנגבי, הפוליטיקאי המשופשף?" הוא הוריד את מבטו מטה, כנראה נתן לגלגלי העיניים שלו לנוח קצת, וענה לי "לא, אני צחי הנגבי, שוער נבחרת הכנסת."
מתוך עמוד הפייסבוק של Tzachi Hanegbi – צחי הנגבי
צחי הנגבי יודע איך לשבור את הקרח, חשבתי לעצמי והתיישבתי לידו על הספסל, למרות שבניצב לספסל שלו עמד ספסל נוסף עליו לא ישב אף איש ציבור בקנה מידה ארצי, או אף אחד לצורך העניין. צחי לא הופתע מזה שהתיישבתי לידו (מכאן ואילך אקרא לו בשמו הפרטי, כאות לקרבה שנרקמה בינינו מיד) מה שמידית גרם לי להרגיש בנוח עם ההחלטה שלי. "אתה נראה לי בחור נחמד" הוא אמר לי, "לא אכפת לי אם תעביר איתי כמה דקות עד שתגיע ההסעה שלי".
לא יכולתי שלא לתהות אם גם הוא יצא לשוטט ללא סיבה, אבל התביישתי לשאול, בכל זאת רק הכרנו. במקום זה סיפרתי לו על ערב הבחירות להסתדרות 1987 ואיך ראיתי את שמעון פרס לוחץ ידיים ברחוב סוקולוב, לא רחוק משם וממש התרגשתי. סיפרתי לו גם על התמונה של שמעון מאותו יום שתלויה בפיצרייה השכונתית שלנו ושתמיד שאני שם מזכירה לי שראיתי אותו בשר ודם. אני אף פעם לא מספר את זה לבעל הפיצרייה כי אני מפחד שישללו לו את תעודת הכשרות אם יגלו שקיים חשש להמצאות בשר במקום, וחוץ מזה, התמונה הזאת היא רגע התהילה שלו, ואני בחור רגיש לרצונם של אחרים, כבודם.
נראה היה שצחי ממש מתרשם מהסיפור שלי, רוב האנשים שהוא פוגש ביום יום, הפשוטים אני מתכוון, לא רגילים למפגשים כאלו. הוא כל כך התרשם ששאל אם אני רוצה לבוא אתו לגאולה, אמא שלו, שבדיוק הכינה מפרום. אמרתי לו תודה אבל שאוותר כי רק הכרנו, וגם כי אני לא אוכל מאכלים ממוצא מזרחי אצל פרלמנטרים.
בסוף הנהג שלו הגיע לקחת אותו, רכב בכלל לא מפואר למען האמת. "למה אתה לא יכול להיות יותר כמו בני בגין?" שאלתי אותו, לנסוע באוטובוסים, לחוש את העם. אל תאמין לכל מה שאתה שומע, הוא קרץ וחייך. "אבל יש תמונות, בעמוד האמצע של ידיעות, איפה שכל החדשות הצבעוניות והלא עצובות" הראיתי לו שלא עובדים עליי בקלות.
"זה בגלל שהוא נולד באוטובוס ומאז הוא נוסע חינם." הוא כבר צעק לי מהרכב שהתחיל להתרחק במעלה שדרות קוגל בואכה תל אביב. הרכב התרחק וצחי הוציא את כל פלג גופו העליון מהחלון האחורי, חייך, נופף לי לשלום וצעק: "ואל תשכח את החיים עצמם, כי אין ספק שהאתגר הגדול ביותר לחיינו כעת הוא התחמשות איראן בנשק גרעיני".
איזה צחי זה. כל המדינה גועשת ורועשת ממערכת הבחירות והוא מוצא זמן לתת לי טיפים לחיים מאושרים יותר, גבר אמיתי, אחד כזה שאפשר לשבת אתו בצומת הרחובות סוקולוב-קוגל על ספסל ולדבר על החיים.
// מור שפיגל
