ואז זה קרה. שמעתי מחדר האמבטיה את התינוקת שלי נחנקת.
את הבגדים שלה, שהיו לי ביד, זרקתי על הרצפה ורצתי אחוזת אמוק למקלחת.
קשה להאמין כמה מחשבות עוברות בראשה של אמא בשלושת המטרים האלו שבין חדר השינה לאמבטיה:
'להחזיק אותה הפוך ולטפוח על השכמות'
'לפתוח נתיב אויר'
'להתקשר למגן דויד אדום'
והאחרון, הארסי ביותר:
'ידעתי שאסור לי להשאיר אותה עם אבא שלה לבד'.
בפרצוף מבועת ונשימה עצורה הגעתי למקלחת רק כדי לראות שהקול ה"נחנק" דווקא בקע מיהושוע- צעצוע צב מפלסטיק. בכל פעם שבעלי הוציא את יהושוע מן המיים, הוא התיז על בתי את שיהושוע אגר בצלילתו, דבר שהיה יכול להשמע, לאוזן בלתי מזויינת של אמא מטומטמת, כמו חנק.
מתי לעזאזל זה קרה? מתי הפסקתי לסמוך על הבן אדם שעוד מלחיצת ידו בדייט הראשון הבנתי שמדובר בבר סמכא רציני? חוץ מזה, חשבתי ש "זרימה" הוא השם השני שלי -מה לי וללחץ?!
'אני כנראה מתוכנתת כך'. הרהרתי לעצמי. הרי בימי קדם, האב בקושי היה נוכח. הוא הלך לצוד, לדוג,לקושש, להבעיר… אנחנו הנשים היינו אלו שנשארו להגן ולשמור על הגוזל. זה כאילו שהעולם המערבי התקדם אבל האבולוציה הגופנית נשארה מאחור. היום, האבות הם חלק אינטגרלי מגידול הילדים אבל בנו,האמהות עדיין טמון מן יצר הגנה בלתי נשלט. מהרגע שהגוש הצורח הזה יוצא לנו מהגוף- כל מה שמעניין אותנו זה לשמור עליו. וכן, לעיתים, לצערי- גם מאביו.
עובדה- אני זו שמתוך חלום קמה לכסותה בשמיכה שזזה, אני זו ששומעת אותה מוציאה ציוץ מהצד השני של הגלקסיה ואני זאת שבחיים לא הצליחה לתפוס יתוש עד שהתעופף ליד ראשה של בתי ונמחץ למוות כלאחר יד.
אני זו שנהיתה לביאה.
ולא שהוא לא הפך לאריה. רק שאריות, מטבעם, פחות היסטריים.
נחושה לנטרל את האינסטינקט המציק, החלטתי שאפסיק לדאוג ואנסה להרגיע קצת עם הפולניות המרגיזה:"מיטל" הבהרתי לעצמי "יותר את לא מעירה!"
מה רבה היתה אכזבתי כשגיליתי שהיצר גובר על הרצון. בכל פעם מחדש, לאחר התאפקות, מצאתי את עצמי מתערבת בסופו של דבר- "לא ככה!" הזדעקתי כשהחזיק אותה במנח "לא נכון" להוצאת גרעפס.
אפשר לחשוב שצריך גרעפסולוג מוסמך כדי לעשות את העבודה.
זו כבר נהיתה שיגרה- בעלי עשה עם הילדה משהו שהתפרש אצלי כ"לא נכון" והשטן מהכתף השמאלית שלי השתלח בו ללא רחמים. שניה לאחר מכן, המלאך מהכתף השניה בעט לי בראש וצרח: שחררי כבר יא סתומה. אבל הנזק כבר נעשה. סטאלין איז אין דה האוס.
המזל הגדול שלי הוא שבורכתי בבעל שיודע להתייחס להצקותיי בסבלנות מופתית. אז הוא מבליג, בולע את האגו כמו שרק גבר אמיתי מסוגל לעשות ומקשיב לעצות. הוא יודע להעיר לי כשאני עוברת את הגבול, אבל אני שונאת למצוא את עצמי מעבר לגבול הזה.
"מה את בעצם רוצה להשיג?! "שאלתי את עצמי בכעס "בלעדיות על חיי התינוקת? ערעור הביטחון של אבא שלה? ילדה שתגדל לחשוב שרק אמא יודעת לטפל בה?"
ואז סוף סוף הבנתי.
הכל עדיף על פני זה.
שתפלוט חצי מהארוחה כי הוא הרים אותה גבוה, שתחבוש כובע קטן בחצי מידה, שתבלע קצת מיים כי הוא מילא את האמבט יותר מדי, שתסתובב עם חיתול הפוך ושתדע תמיד שאין כמו אמא.
אבל גם אין כמו אבא.
// מיטל צגלה
