כמו מגלה ארצות על ספינת מפרשים, חמושה במשקפת ומפות מאובקות, אני מנסה למצוא נואשות מקומות אקזוטיים, חוויות חדשות, ריחות וטעמים. מפעם לפעם אני מגלה איזו פיסת אי, דבר מה שלא נתקלתי בו עדיין.
שנים של שאלות תמימות ומבטים תמוהים גרמו לי להושיט יד ולגעת בדברים אסורים. חוויות ששינו אותי, שפרצו את אופקיי, שגרמו לי לחשוב שעד עכשיו, לא ידעתי כלום. יצר ההרפתקנות כבש אותי, מדמיינת את סבתי הפולניה מנידה את ראשה מצד לצד, איך קרה שנכדתה האהובה העיזה, ומה יחשבו על כך השכנים אם רק ידעו.
שנים של רצינות ושל איפוק גרמו לי לפרוק מעלי את הכל. להתאהב במוזיקה וברגליים מתופפות, במותן שזז מצד לצד, ריח סיגריות ומקלחת לאור זריחה. ברגליי הדביקות, שנשפכה עליהן כוס של משהו מריר, בזרימה, בפיצוצים באוזניים, בטירוף.
פריחת נעורים מאוחרת, בה כבשתי פסגות וגיליתי אינספור ארצות, מקומות שכף רגלי לא דרכה בהם מעולם, וכנראה שגם לא תדרוך בהם שוב. הפורקן והגילויים גרמו לי למצוא שקט נפשי, הרגשתי על גג העולם. נועצת דגלים ומסמנת וי על המפות, ממלאה את תיבת המגילות בעשרות חוויות וסיפורים, שיהיה מה לספר לילדים ביום מן הימים, "איזו צעירה, אנרגטית ומשוגעת הייתה אמא שלכם".
כשסוף סוף עמדתי יציב, חזקה אל מול הרוח, עטופה באנשים טובים שאספתי בדרך, סערה הגיעה ואיימה על השקט היקר שהשגתי. הים געש תחתיי, הוציא אותי משיווי משקל ואיים להטביע את ספינתי. רוחות עזות וטיפות גדולות של גשם הותירו אותי לשבת כפופה, ברכיי צמודות אל חזי, מחכה שזעם יעבור. איבדתי חלק מאנשיי, כאלו שהיו איתי מתחילת הדרך, שעוד היו שם כשתכננתי את המסע שלי ושעזרו לי לקשור את המפרשים אל התורן. אנשים יקרים מפז, איבדתי אותם ויחד איתם- חלק ממני.
כשהסערה חלפה והמים נהיו שקטים תיקנתי את מפרשי הספינה ואת החורים בקורות העץ הכבדות. לילות שלמים העברתי עם האנשים שנותרו, מטביעה את כאבי בחביות של יין ושיכרון, מתאמצת לא לשכוח את פניהם של אלו שהפקרתי מאחור, מדביקה אט אט את רסיסי הלב שנשבר. תקופה שלאחריה, מצאתי עצמי עומדת בגאון על חרטום הספינה כששערי מתבדר בבריזה נעימה, איתנה מאי פעם. מביטה קדימה במשקפתי הארוכה ומחפשת מקום יציב וטוב לעגון בו. מקום שבו אמצא שוב איזון ורוגע, מקום בוגר יותר שבו אוכל להתפתח קדימה. חוף מבטחים בו יעמוד סלע אחד שעליו אוכל להשען, ולהרגיש הכי בטוחה בעולם הצבעוני והמטורף הזה שגיליתי.
אני עדיין מחפשת אחר החוף הזה, עוברת ימים סוערים ושקטים גם יחד. אך לעולם לא שוכחת מאיפה התחלתי, אילו אנשים פגשתי ואיזו דרך ארוכה ומלאת מכשולים עברתי עד כאן.
// לילך דהן
