היינו ילדות. אחת גבוהה ואחת קצת אחריה. את שעות אחר הצהריים בחטיבה היינו בוחרות להעביר מכוסות בפוך, גם כשאוגוסט, מול תכניות הטראש בערוץ 3. אני בסווטשרט תמים עם הדמות של עוגיפלצת בקטיפה כחולה עליו, ואת עם כל הדברים השחורים מלאי הנצנצים והקיטש. אחרים תמיד ראו אותך באותו האור, אור צהוב בוהק שמסנוור להם ומפריע בעיניים, לא כמו שאני ראיתי אותך, תמיד ורודה. הם לא אהבו אותך ותמיד מצאו איך להקניט אותך. גם כשנגמר להם על מה, הם היו ממציאים.
היינו גורמות לכל הכיתה לדרוש עבודות קבוצתיות. המורה מהר מאוד השתכנעה שעבודות שמכילות דיון יהיו פורות יותר וקפצה על ההצעה. וכך, אין מה לעשות, נצטרך לחבור שתינו כדי לסיים אותה. ימים שלמים העברנו יחד. רחוקות מכל אחד אחר ומאוד קרובות לעצמנו. עוברות על העבודה בהבעה 17 דקות בדיוק ועוד 6 שעות של דברים אחרים. היית מעבירה עליי את האצבעות הגסות שלך ואני הייתי משתתקת. החדר היה מתמלא בשקט נערי ומפוחד. לא הכרתי דברים כאלה עוד לפני, בגיל 13 ורבע.
צילום: דייזי דיאמנט
חצי שנה לתוך הטירוף, הרגשתי הכי בוגרת שיכלתי והחלטתי לצרף אותך לקו המחשבות שלי. אם נמשיך להתעלם מהפיל הוורוד שבחדר, זה עוד יפיל אותי. בצעד מתבקש שנחשב חתרני בדיעבד, הגדרתי אותנו כזוג. כל מה שעשינו היה רומנטי, הזמן שלנו תמיד היה משותף והבנתי שאני אוהבת אותך בכל פינה בלב הצעיר והמטומטם שלי.
"הרסת לי את החיים", רתחת. בין רגע חזרתי להיות ילדונת מבוהלת, לא מבינה מה עשיתי שקיבלתי את הקביעה החד משמעית הזאת, את התואר הזה. הרמתי את עצמי מכורסת הטלאים הכל כך מכוערת שלך ויצאתי. בלי להסתכל לאחור.
בשנים הראשונות עוד עקבתי אחרי מה שהיית עושה, עם מי את מסתובבת ובמי התאהבת. כמה שנים של ייסורים יחד באותם טקסי זיכרון, לצדך בעבודת השורשים ובמערכת העיתון הספיקו לנו. בתיכון כבר נפרדו דרכינו, למזלי. נראה היה שגזרת לעצמך חיים של נזירה ואני התעייפתי. 13 שנים עברו מאז. הספקת לעבור לעיר אחרת, לכהן כיו"ר באיזושהי מועצה של תלמידים ולעשות החלקה מאסיבית לתלתלים הסבוכים שתמיד נפלו לך על הכתפיים הרחבות.
בלילה ההוא בחרת לרדת לאיילון מצומת השלום. את אותה הצומת את מכירה טוב מאוד ויודעת שאף פעם לא אורבות שם ניידות משטרה. ציפית וטעית. את זוכרת במעומעם שתמי, היה השם של השוטרת האדיבה שבחנה אותך. על השאלה "מאיפה חוזרת?" התגאית בתשובה הקבועה: "מבית של חברה". כששאלה אותך "ומה שתינו?", איבדת את זה. השאלה בלבלה אותך לגמרי, אחרי שחיפשת מי הנוסעים הנוספים שהצטרפו אליך ולא ידעת, משכת כתפיים וענית: "שייק". שייק, איזו תשובה משונה לבחור לענות לשוטרת שהולכת להעביר אותך ינשוף. השיחה התקצרה לפתע כשהיא דחפה לך את הבדיקה וביקשה שתנשפי חזק. הרבה אוויר לא חיכה בריאות האלה, שנים של סיגריות אפורות עייפו אותן. הלילה את כבר לא תשני במיטה שלך.
צילום: דייזי דיאמנט
לשיעור של אתמול הקדמתי כמו תמיד, אז תפסתי קצת שמש בין השיעורים, על ספסל באוניברסיטה. בדיוק סיימתי עבודה בשיטות מחקר. הרמתי לרגע את העיניים וכמו מתוך סיוט, את. הבחורה הגבוהה על האופניים הצבעוניות. עצרת את הגלגלים ונעמדת באמצע הקמפוס, מגרדת מהעיניים את סוף היום. השחור בסוף העין רק חיכה שתתייחסי אליו מאתמול, כשמרחת אותו בדרך חזרה מהפאב. היו לך פנים מודאגות שלא הכרתי. הוצאת פתק מקומט מהכיס של הקפוצ'ון, וכאילו לא האמנת והיית חייבת להיזכר מה בדיוק קרה לך, ועל הפתק חיכתה בשורה על שלילת רישיון. זו הייתה סוף הדרך.
סגירת מעגל באיחור של מעל עשור. והבחורה שלא היה לה מושג שהפכה את עולמי, פתאום נראתה לי הכי קטנה וחסרת אונים שיש.
צילום: דייזי דיאמנט
// יעל סקליר
