אומרים ישנה ארץ
ארץ שכורת שמש
איה אותה ארץ
איפה אותה שמש
אומרים ישנה ארץ
עמודיה שבעה
שבעה כוכבי לכת
צצים על כל גבעה
איפה אותה ארץ
כוכבי אותה גבעה
מי ינחנו דרך
יגיד לי הנתיבה
מצחיק שדווקא סדרה בבימויה של עירית לינור השיבה אותי אל המקלדת. 'בנות בראון' הוותיקה עם פס-הקול הכה ארצישראלי שברה את ליבי. אסי דיין מתפעל מהתינוקת החדשה של ילדתו המאומצת ורגע אחרי מזיל דמעה על הטרקטור הזקן ששבק חיים. אותו טרקטור שחרש במשך שנים רבות את אדמותיו, אדמות ארץ ישראל, אותן אדמות שאיזה טייקון מאלץ אותו למכור בעבור חופן מזומנים. המשפחה לחוצה כלכלית, תושבי היישוב מחרימים אותה כי אינה מוכנה למכור עקרונותיה, לזנוח פרי עמלה, את ההיסטוריה שלה, הזיכרונות – בעבור ערימת שטרות מלוכלכת שתקנה לה דירה קטנה וחדשה, קופסה נטולת-אור ומרובת בטון שאמורה להחליף חיים שלמים של ריצה בשדות חצי-מעובדים וימי שישי עם חרציות שנקטפו מהחצר האחורית באגרטל.
קרדיט: Fotolia
התחלתי עם 'אומרים ישנה ארץ' ויו-טיוב המשיך עם 'על הדבש ועל העוקץ' ועכשיו מגיע 'לו-יהי'. המחשב חדש ועדיין לא התקנתי חוסם פרסומות. בין שיר לשיר מפלגה זו מאיימת עלי במסר כזה ואחרת במסר אחר. כולם נלחמים, מאיימים, מלחיצים. ואני מפחדת. קצת כמו דיין אני מרגישה שאני עומדת מול שדות ארצי בחוסר אונים, בייאוש, נאנחת ומזילה דמעה. לינור מוגדרת כימינית מדינית ושמאלנית חברתית. גם אני קצת מרגישה כך ולכן כל כך מתקשה למצוא את מקומי בפוליטיקה המקומית המלוכלכת. התחושה היא שכולם מזהמים לי את המדינה. כן, אני יכולה לנכס לעצמי את מדינת ישראל. היא שלי. אהובתי, יקירתי. יפה וענוגה, מקומרת ונחשקת, מלאה במקומות הנכונים – וכולם רוצים פיסה ממנה. שולחים אליה ידיים שמנוניות וחופנים, זורקים הערות פוגעניות, דוחפים, צובטים, בועלים.
'בארץ אהבתי השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח'. הלוואי ויכולתי להושיב את כלל בעלי האינטרסים ולהזכיר להם מדוע אנו פה. מדוע המעצמה שלהם היא לפני הכל נערה תמימה ממושב, נערה אמביציוזית אך חולמנית. כזו שרצה כששערה מתבדר ברוח, ששיחקה במימי הים התיכון בחופשת הקיץ ובל"ג בעומר התרגשה מאהוב נעוריה היושב לידה מול המדורה. כזו שזמזמה את נעמי שמר ודמיונה סער בקוראה על גבורתם של מקימיה. של האצ"ל, ההגנה. מפנטזת על אבשלום פיינברג ומעריצה את שרה אהרונסון, קוראת בשקיקה את 'גיא אוני'. ועכשיו היא חנוטה וחנוקה, נאנקת תחת עול השחיתות. מגזרים שלמים שמחרבים את יופייה, קורעים אותה לגזרים בעבור בצע כסף ותאוות כוח. בעבור חופן אינטרסים חסר משמעות. מזמן לא ראיתי שקדיה פורחת ואורחים לא-קרואים שייכים לדור אחר, נטול ווטסאפ.
קרדיט: Fotolia
האמנם יבואו עוד ימים בשמחה ובחסד? בחיי שאני לא יודעת. בא לי לעצום עיניים חזק ולהתעורר בתוך סרט ישראלי משנות השמונים. כזה שיש בו גן ילדים עם צעצועי עץ ופלסטיק ישנים וחבוטים, לא מצלמות מעקב כי אולי הגננת מרימה ידיים. במי אבחר? מי ישמור על אהובתי, ינסה לאחות את שבריה, לנקות את פצעיה הפתוחים והמזוהמים, יתפור בעדינות בחוט שימס ולא יותיר צלקת מכוערת שתלווה אותה לשאר ימיה? מי יאהב אותה על מי שהיא, לא על הטובה שיצא לו ממנה?
בקיץ הזה אלבש לבן ואחשוב מחשבות בהירות, לא כי אני מתחתנת, אלא כי אין לי אפשרות אחרת. אין לי ארץ אחרת. בקיץ הזה אלבש לבן ואתפלל לטוב, כי שום דבר אחר לא יצא לנו מהבחירות.
מי שחלם לו ונשאר לו החלום
מי שלחם הוא לא ישכח על מה לחם
מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום
מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם.
// דנה זילברמן
