בשנה וקצת האחרונה התחלתי לנהוג הרבה, שעות הנהיגה שלי עלו מאפס למאה בשנייה שכן בתל אביב לרוב נהגו בשבילי, באוטובוס, במונית השירות או ברכבת.
אני אוהבת לנהוג, לנסוע בבוקר או בלילה, רק אני והמוזיקה, מחשבות ופרטיות. אך מאז שחזרתי לכבישים נזכרתי למה זה יכול להיות ממש מסוכן. התחלתי גם לשים לב לכל ההרגלים המעצבנים והמסוכנים של נהגים שנוסעים מסביבי. רבות כבר דובר על הרגלי הנהיגה שלנו, נוהגים מהר, חותכים, עוקפים בפס לבן, תאונות דרכים רבות, מתעסקים בפלאפונים ועוד ועוד.
אלה בהחלט בעיות גדולות וחמורות שיש להניח שרובנו חוטאים בהן או בחלקן מדי פעם, אבל אומרים ששינויים מתחילים בצעדים קטנים, אז מה שאותי באופן אישי הכי מעצבן זה שאנשים הפסיקו לאותת.
עד כמה שידוע לי לא יצא חוק המבטל את חובת האיתות ועד כמה שזכור לי זו לא פעולה מסובכת מדי המצריכה קואורדינציה מפותחת. זו פעולה פשוטה, קלה והכרחית. כשאתם עוברים נתיב, תאותתו, כשאתם באים לפנות, תאותתו, כמישהי שנוסעת אחריכם לא יזיק לי לדעת את התוכניות שלכם וגם כמישהי שרוצה למשל לפנות שמאלה לכביש הראשי, לא יזיק לי לדעת שאתם, שבדיוק באים מהכביש הראשי בעצם גם פונים ואז אני לא צריכה סתם לחכות שתעברו. פשוט תאותתו. ולמה לא בעצם? למה נהגים הפסיקו לעשות את זה?
אתה, שבא לפנות שמאלה אבל משום מה בוחר לרדת מהנתיב שממשיך ישר שנייה לפני הפנייה ועוד בהפתעה, תאותת! וגם לא יזיק אם תעבור לנתיב שלך כמה מטרים לפני.
את, הגברת שהיה לה ממש דחוף לעבור לנתיב השמאלי שנייה לפני שאני מגיעה כדי לעקוף אוטו כשאת בכלל צריכה לצאת ביציאה עוד 50 מטר ימינה, תאותתי!
ואם כבר באיתותים עסקינן אז לא מדובר רק בכביש ובנהגים. גם בקשרים אישיים, ביחסים בין אדם לחברו, בין אדם ומשפחתו, בין אדם ובן זוגו – תאותתו. תסמנו כשמשהו מפריע או לא בסדר, תאותתו כשאתם חשים אושר, שמחה או הכרת תודה, תאותתו כשאתם חושקים במשהו או שיש לכם משהו להגיד.
אף אחד מאיתנו לא קורא מחשבות (חוץ מכמה אנשים שמתפרנסים מכך וטוענים שהם כן כאלה), אנחנו לא יכולים לנחש מה בן אדם אחר מרגיש, חושב או צריך אם הוא לא מאותת לנו את זה, מסמן ואומר. אנחנו לא יכולים לדעת מה כיוון הנסיעה של הנהג לפנינו, מאחורינו או מצדדינו אם הוא לא יאותת, יסמן ויכין אותנו מראש למהלך הבא שלו.
הכביש והחיים האמיתיים הם לא שחמט, לא מלחמה ואין כאן צורך באסטרטגיות או טקטיקות שצריך להסתיר מהיריב, אפשר וצריך להיות פתוחים ומשתפים. אין כאן בקשה להוציא בד מנפנף מהחלון שיכתוב לי מה היעד שלכם, מאפיה באתם ומתי אתם מתכוונים לפנות, אלא פשוט לתת נגיעה קטנה בידית הזאת שמחוברת להגה שעושה אור קטן בלוח השעונים ועוזרת הרבה לתנועה בכבישים.
כמובן גם שהכביש והקשרים האישיים הם השוואה לא הכי שווה. בשניהם לחוסר איתות יש סיכונים רק שבכביש זה גם עלול להסתיים בתאונות, חלילה. אז בואו ננהג לאט, בזהירות, בריכוז, לא נשחק בנייד ונחגור חגורת בטיחות, אבל בואו נתחיל בצעד קטן לאדם והוא שפשוט נחזור לאותת. בחיאת רבאק, תאותתו!
הפוסט פונה אליכם מטעמי נוחות, אך הוא מופנה גם כלפיי באותה מידה.
// חן דרור
