"אני מתגעגעת אליך!" הוואטסאפ נפתח ואני מסתכלת על הכיתוב "התחבר לאחרונה". מזל שהוא לא היה מחובר. מזל שכשהוא התחבר לא הקלדתי. שניה שלמה עברה בין הרגע שבו עלה בי הרעיון לשלוח לו את ההודעה לרגע בו הבנתי שאני מטומטמת. ממש מטומטמת. השניה הזאת נראתה לי כמו נצח.
בשניה האחת הזאת הרצתי מיליון תסריטים בראש. בין סינון, ל"מצטער, אני יוצא עם מישהי אחרת", ל"חזרתי לאקסית", ל"את מקסימה, אבל את היית רק ריבאונד". בסוף השניה הזאת לא רץ לי בראש אף תסריט, שבו המסך מהבהב והמילים "גם אני מתגעגע" מרצדות לי על המסך.
האמת שכבר התגברתי עליו. בכיתי, כעסתי, השלמתי. אפילו יצאתי עם אנשים אחרים. ופתאום, קרה משהו קטן שהחזיר אותו לראש והוכיח לי שכנראה הייתי טיפשה, כל כך טיפשה, כשחשבתי שממנו יהיה לי קל להמשיך הלאה. נתקלתי באיזה טקסט מטופש ב-ynet שהזכיר לי איזה בחור גבוה עם אופנוע, שנמצא אחרי פרידה לא פשוטה ולא מסוגל להכיל קשר חדש. מאותו הרגע גם התקווה הקטנה, שחשבתי שנפטרתי ממנה, שאולי זה לא נגמר- התנפצה לי בפרצוף. שני הבלונים- בלון עם נוזל אדום שפעם הכיל את ההכחשה שלי ובלון עם נוזל כחול שהכיל את התקווה שלי- שהחזקתי כנראה קרוב מדי ללחי, התנפצו והפרצוף שלי נותר רטוב. פנים רטובות הצבועות בצבע סגול עז הן כנראה לא מראה כל כך יפה. במיוחד כשפסי דמעות חורצים בצבע הסגול שביל לבן.
כבר אמרתי לחברות שלי שכשאמשיך הלאה אמשיך הלאה. זה לא ישנה כמה פעמים הן יגידו לי "תשחררי". זה יבוא. אולי עם הבחור הבא אולי סתם כשזה יבוא. ובכלל, הבטחתי לעצמי שהוא לא שווה עוד פוסט. חמישה פוסטים מתוך עשרים ושניים הפוסטים שפרסמתי הקדשתי לו. ולא בצדק. עכשיו זה הפך לשישה מתוך עשרים ושלושה פוסטים. ואני בכלל חשבתי שהמשכתי הלאה. אם הייתי יודעת שלבוא עם לב כל כך פתוח לתוך קשר יגרור אחריו כזה כאב לב, אולי לא הייתי נכנסת בכלל. אולי מבין כל הברירות, הברירה הטובה ביותר הייתה להישאר חסרת רגש. שמעטה סגול שלם, ללא שבילים של דמעות, יעטוף ויקרר לי את הלב במקום את הפנים.
כשנכנסתי לזה בכלל רציתי לזרום. זרמתי עם להכיר מישהו חדש ובכלל לא חשבתי שזה יגרור אותי כל כך עמוק, שאחרי שלושה שבועות הים הרגוע ירק אותי החוצה, ואחרי חמישה חודשים אני אטבע שוב בתוך אותו הים. ומי בכלל יודע אם אני מתגעגעת אליו או לתחושת התקווה שהייתה לי בלב כשיצאנו? בטח לא אני. ואם לא אני, אז כנראה אף אחד.
מדף הפייסבוק Urban Street Art
שניה שלמה עוברת בין הרגע שבו עולה בי הרעיון לשלוח לו הודעה לבין הרגע בו אני מוותרת. ובשניה הזאת אני מנסה להיזכר בו במקום להיזכר בתחושה של לצוף על הגב על גלי הרגש, בה אני נזכרת בכל פעם מחדש. בשניה הזאת אני מבינה שקצת שכחתי איך הוא נראה. בשניה הזאת אני נזכרת כמה אני אוהבת ללכת אחרי חוש הריח, ואני נזכרת שלו אף פעם לא היה ריח מיוחד. אולי רק פעם אחת, אחרי מקלחת, שלשיער שלו היה ריח של שמפו "פינוק".
בינתיים אני אמשיך לנסות לשכוח, אני אמשיך לשטוף את הפנים ואמשיך לחפש את השניות שימנעו ממני לעשות משהו טיפשי, כמו לשלוח הודעה לבחור שבכלל לא מסוגל להכיל אותי ואת הרגש שלי.
ואולי ההבנה הזאת אומרת שאני כבר לא מתגעגעת.
//לינור סקוטלסקי
