סבתא שלי גוססת. הרופא אמר שנותרו לה בין שעות לשבועות. כולנו עצובים אבל אף אחד לא מופתע מאוד; ההתדרדרות שלה הייתה תלולה וחד-משמעית. למעשה, כבר חודשים שאני מספידה אותה בראשי, ומספרת סיפורים בעברית צחה ורשמית על הקריירה הענפה שלה כמהנדסת בבזק, על האם המופתית שהייתה לאמי וגם לי, על השקט שהיה בה, על איך הייתה מזיזה בו הרים. על האמאזונה שהייתה כל חייה. אני יושבת לצד מיטתה ואומדת את השינויים שחלו בה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שלושה חודשים. אי אפשר למנות אותם. פניה היפות – רפויות, עייפות. עיניה תלויות באוויר. גופה נוקשה. לפני שלושה חודשים עוד זיהתה אותי. היום אני שואלת אותה בזהירות לשלומה וכבר לא מצפה למענה. ביני לבין עצמי אני מודה שהייתי מסתפקת גם רק במבט.
השפתיים של סבתא שלי קפוצות, והיד שלה מרקדת לצלילי קצב דומם שרק היא שומעת. דרך עור הזכוכית הדק בזרועותיה ניתן לראות את מאבקם של כלי הדם העייפים שלה, מהדהדים בקצב מהיר וחלש את הספירה לאחור של הלמות ליבה. סבתא שלי. הולכת ואובדת. הולכת ודוהה.
לפעמים, באיזשהו כוח סמוי, היא מרימה יד אחת אל החלל, כמו כדי לתפוס משהו שאינו שם. לפני כמה ימים עוד הרימה את אותה היד אל פניי וליטפה אותי. בזמן קצר כל כך הפכו כף ידה וזרועה הצמוקה למעין נשר כחוש וחסר כיוון, מבעית ברזונו, ואני מצטמררת מההבנה שהיא כמו נספגת אל תוך עצמה, קמלה אל מול עיניי, ואין לי שום דבר לעשות מלבד לתת לזה לקרות.
בשיחתנו האחרונה, סיפרתי לה כמה היא גדולה בעיניי. כמה היא נתנה לי את כל מה שיש לי. ערכים, בערה פנימית, אומץ. דבקות במטרה. היא גידלה אותי. היא לימדה אותי מה זה לאהוב. כמה אני אוהבת אותה. לראשונה בחיי הרגשתי שאין לי כלום להראות לאישה הכבירה הזאת. שום הישג מדיד ומשמעותי שיעשה אותה גאה; אין לי תואר, אין לי בית, אין לי מערכת יחסים יציבה ומשגשגת. לראשונה בחיי הצטערתי שעדיין אין לי ילד לשים לה בידיים. היא הנהנה אליי, בעיניים לחות, ואחזה בכף ידי בחוזקה, בכל אהבתה. סבתי הצעירה, שאולי תעזוב אותי עכשיו, אולי עוד תספיק להיות בת 79 באפריל. לא היה משנה לה כלום, מלבד שאהיה מאושרת.
סבתא מהנדסת אלקטרוניקה, סבא רופא
צעירים ומאוהבים
כבר חודשים שאני מתנהגת כמו מלכת הקז’ואל. מציאותית, אנליטית, כמעט קרה. כל היום מסבירה לכולם שזה כבר הזמן שלה ללכת, מנחמת את אמא שלי שאין כאב גדול משלה. מאז שהרופא הוריד אותה מתרופות וקצב את זמנה, אני משחקת עם עצמי את המשחק הציני והנורא של איפה יתפוס אותי המוות שלה. מה אם סבתא תמות כשאני בשירותים, כשאני מעשנת, כשאני עם בחור. איפה תתקל אותי הבשורה? בארץ? החו”ל? האם עוד יהיה לי זמן לבוא להיפרד? האם אגיע ישר ללוויה? כל שיחת טלפון מאמא מפילה לי את הלב לתחתונים. כל פעם שאני עוזבת אותה, אני עוזבת אותה באימה. אתמול, בשקט, לצד מיטתה, העזתי ללחוש לה לראשונה את האמת, כשישנה; אל תמותי. בבקשה אל תמותי.
אני עדיין לא מוכנה.
// מור כהן