יותר מהכל, הבחור שאני אוהבת הכי אוהב להציק לי. כמו ילד קטן, הוא מושך לי בצמות מטפוריות. בלילות קרים הוא דוחק אותי לפינת המיטה, מצמיד אותי אל הקיר הקפוא, עד שאני נכנעת וצועקת "איך, איך לעזאזל נהיינו יחד?". הוא לעומת זאת מביט בי בעיניים תמימות, חושב לרגע ואומר שהכל בגללי. כן, הבחור שאני אוהבת טוען שכישפתי אותו. שסחפתי אותו לסיפור האהבה הזה בו הוא מאוהב עד מעל הראש ושזו אשמתי המלאה. רומנטי, לא?
weheartit
איך באמת נהיינו יחד? "האמת היא שאנחנו שכנים" אני אומרת בכל פעם ששואלים אותי איך הכרנו, וסומק טבעי מציף את פניי. אני מקרבת אגודל ואצבע ומוסיפה בקריצה שאנחנו גרים "ככה קרוב". הבחור שאני אוהבת חושב שזה לא מספיק קרוב.
גדלנו זה ליד זו בשכנות עוד מילדות, אפילו הלכנו באותו הזמן לאותו גן הילדים. במחשבות על התקופה הזו אני תוהה האם הבחור שאני אוהבת, אלוף ההצקות, אז רק ילד, באמת היה מושך לי בצמות. אבל הבעיה היא שלא היו לי צמות, הייתה לי תספורת פטרייה כמו של ילד מסכן. אמנם זו הייתה יכולה להיות התחלה מצוינת לסיפור שלנו, אבל לא אז בכלל הכרנו.
מכיוון שגדלנו בשכנות הדרכים שלנו המשיכו להצטלב, נוגעות לא נוגעות. המשכנו לאותם בתי ספר, היינו באותו השבט בצופים, אבל למרות כל זאת אני עדיין לא מצליחה לשים את האצבע על הזמן המדויק בו הכרנו. "הכל בזכות המוזיקה" אומר הבחור שאני אוהבת, ופתאום אני נזכרת במישהי כמעט כמוני, רק צעירה בשבע שנים, שרה לצד בחור עם גיטרה שהייתי שמחה לפגוש שוב.
הוא צודק, מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו, או כך לפחות בחיי. עזבתי את בית הספר השכונתי ועברתי ללמוד מוזיקה בבית ספר בעיר אחרת. בבית הספר למוזיקה היו הרבה בחורים עם גיטרות ואני כבר הספקתי לשכוח. גדלנו, חווינו מערכות יחסים ופרידות, סיימנו בית ספר, התגייסנו לצה"ל והבחור הספיק להשתחרר. אני עוד לא.
weheartit
לקראת השחרור מצה"ל חזרתי להקליט שירים מקוריים ביחד עם חבר משותף. הבחור שאז עוד לא אהבתי, ביקש מהחבר המשותף את המספר שלי כדי להחמיא לי על אחת ההקלטות ("רואה? אמרתי לך שהכל בגלל המוזיקה"). הפכנו להיות ידידים קרובים. אני שמחתי לפגוש בו שוב ושוב והוא, ובכן, לא נראה שהבחור התנגד.
במשך תקופה ארוכה מדי היינו נפגשים לבירה או לחומוס, מעין מפגשים לא מחייבים ששומרים על גבולות הידידות. לפעמים גם סתם היינו יושבים בגינה השכונתית. הוא היה מנגן ואני הייתי משתדלת להיות יפה מספיק בשביל שינשק אותי כבר, גאד דאמ איט. זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף זה קרה. בזה, אני מתכוונת שאזרתי אומץ ונישקתי אותו בעצמי. השאר היסטוריה. לא היה פשוט לתמצת מספר רגעי הכרויות קצרים בתקופה שלמה של התבגרות לתוך הפוסט הזה, אבל לספר לכם על שנתיים וחצי שלמות של ביחד זה פשוט בלתי אפשרי.
הבחור שאני אוהבת אומר שכישפתי אותו, שגרמתי לו להתאהב בי. אבל בחיי, לא עשיתי כלום. אולי זו המוזיקה שהפגישה בינינו כפי שהוא טוען. אולי זה המקום הנכון והזמן הנכון כמו שאני אוהבת לדמיין. מה שבטוח, פעם הבאה שישאלו אותי איך הכרנו, אסתפק בלהגיד שאנחנו שכנים. כמובן שהלחיים שלי יוצפו בסומק טבעי. בשביל הקטע אני אקרב אגודל לאצבע ואגיד שאנחנו גרים "ככה קרוב!", אבל אולי בעצם זה לא מספיק קרוב?
תסלחו לי רגע, אני צריכה להגיד לאיזה בחור שאני אוהבת אותו.
// עומר טסל (והבחור שהיא אוהבת)
