ניינטיז, ברמודה וצבע כחול מרקר

השנה היא 1999, אני בן שמונה – או כמו שכשהיינו ילדים אהבנו לומר שמונה וחצי כדי להרגיש קצת יותר גדולים.
כיאה ליליד שנות התשעים, לבשתי מכנסי ברמודה, היה לי ווק מן עם קסטה של הבקסטריט בויז (ניק קרטר תעשה לי ילדים), ענדתי עגיל חישוק גדול למדי באוזן שמאל וגם, אם זה לא מספיק, השתתפתי בחוג יצירה. החוג התקיים בקומה השניה במרכז המסחרי בישוב שבו גדלתי והתרגשתי מאוד ללכת לחוג הזה. אני זוכר שממש חיכיתי שתגיע השעה שאני אכנס לחדר הלבן והגדול. מלא צבעים, בדים ותנורים משוכללים יש מסביבי ואני לא יודע מאיפה להתחיל.

מאז ומתמיד אהבתי ליצור.
יצירה היא סובייקטיבית. היא מופשטת. היא הבד קנווס שעליו כל אחד מאיתנו מתאר את החיים שלו.
יצירה היא לעבור עם עצמי תהליכים שמביאים אותי למוצר המוגמר. גורמת להשתפר כל פעם וליצור עוד. להתחבט עם עצמי האם זה מספיק טוב ואז למחוק את השורה ולכתוב מחדש.
זה מדהים איך שבמהלך היצירה אני כל כך שליו ורגוע. היצירה מפקסת אותי, משחררת אותי, המוח שלי והרגשות שלי מתערבבים יחד עם ספקטרום הצבעים על אלפי שיערות המברשת וקו אחרי קו אני יוצר את מה שמסורטט היטב כבר בראש שלי

הגעתי. אני ניגש ולוקח את בד הקנווס עם הצבע שהתייבש מהשבוע שעבר, מניח אותו על שולחן העבודה, לוקח כמה צעדים אחורה ומביט.
אני זוכר את ההרגשה ההיא שלא אהבתי את מה שראיתי . ואני כל כך, אבל כל כך בטוח שזה לא מה שרציתי ליצור.
שילוב של חוסר סיפוק וכישלון. כן, כישלון. היה לי אימאג' בראש, מדוייק להחריד. גם אם חשבתי שהציור שעל הקנווס הוא לגמרי מה שהיה לי בראש, מסתבר שעברו כמה ימים והאימאג' כבר השתנה.

אז שניה אחרי זה לקחתי מכחול עצום עם צבע כחול מרקר עליו, וצבעתי את כל הציור. על כל הציור. אחריו שכבה נוספת בשביל שלא יראו את השכבות שמתחת, והייתי מתחיל מחדש.
אי אפשר באמת לקרוא לזה להתחיל מחדש כי תמיד המשכתי את אותה היצירה, אבל משהו הרגיש בי שהפעם אני יכול לעשות יותר טוב. יותר יפה. יותר צבעוני. אבל מעטות הפעמים שלקחתי כמה צעדים אחורה והייתי מספיק בטוח במה שעשיתי.
לא יכולתי להסתכל על התוצאה ולשמוח. לקבל מחמאות ובאמת לקבל אותם. חיפשתי אחר התוצאה החדשה, הצורה החדשה, הצבע החדש.

כיום אני רודף באופן יום יומית אחר הדבר שיקנה לי נחת, ביטחון וסיפוק.
אני מחכה לרגע שאני אוכל להסתכל על כל מה שעשיתי ובאמת לשמוח, ולא לחשוב תוך כדי על מה היה יכול להיות יותר טוב.
אני לא יודע להסתכל על הנוף של מפל גועש ובאמת להירגע לרגע. המפל כל כך סוער מולי, ואני סוער כמותו.
אני לא יודע איך זה מרגיש להגשים את היעדים שלי, כי ברגע שהשגתי אותם, הם כבר לא יעדים. אני מחפש אחר הדבר הסוער הבא. היעד שיטריף אותי, שישבור אותי, שילמד אותי.

אני רודף רדיפה יום יומית אחרי הדבר שיקנה לי נחת, ביטחון וסיפוק
האבסורד הגדול הוא שגם אז כשהייתי בן שמונה וחצי, בעודי לוקח מכחול גדול טבול בצבע כחול מרקר, לא ידעתי נחת מה היא.

//נתיב בר-און