הייתי קטן לגילי. אתם כבר יודעים לאן אני חותר. הייתי קטן לגילי וזה שהיו לי הורים חירשים עם קול מוזר בכלל לא עזר. ילדים הם חרא של עם בכל מקום, ובחור-תחת הלבנטיני שאנחנו גרים בו – במיוחד. עד גיל 13 הייתי מטר וחצי. אני זוכר במעומעם ענקים (שחלקם היו גבוהים אז יותר משאני היום) מרימים אותי מהצוואר. אני זוכר את ההרגשה הזו מצוין. אני לא יכול לנשום. אני לא יכול לעשות כלום. אני פשוט מחכה עד שהוא יניח לי ואז רץ בבכי. באיזשהו שלב התחלתי להתאמן. נמאס לי.
צילום: (visualphotos.com)
תמיד השתייכתי למעמד ה"אשכנזים חננות ועדינים", גם אחרי שגבהתי והתרחבתי, אבל הדחליל הקטן והביישן שהיה אוכל כפות נמצא שם איפשהו. עמוק בפנים. בין גיל 13 ל-15 גבהתי בקצת יותר מ-30 ס"מ, וההצקות הפסיקו סופית אחרי שפעם אחת, בזמן ששלושה ערסים עטו עליי, פשוט בעטתי באחד מהם. זה באמת כל מה שהיה צריך, אבל האימונים המשיכו. עד שהפכתי להיות "לוחם" באמת, זה כבר היה די חסר תועלת, או כפי שחברי לאימונים ניסח זאת באלגנטיות בזמנו: "אחי, מי ילך איתך מכות עכשיו?"
כי באמת, אני בן 28. יש לי עבודת צווארון לבן שאותה אני עושה מהבית. רוב בריוני הילדות שלי או קטנים ממני פיזית בימינו, או עובדים בקיוסק ומגדלים 8 ילדים, או בכלא או מתים. אמנם לא החזרתי להם מכות או הרמתי אותם מהצוואר, אבל אם החיים היו תחרות, אז ניצחתי אותם ניצחון מוחץ. ימי התהילה שלהם תמו ממזמן, לפחות לרובם.
אז עם מי אני אלך מכות עכשיו? עם ערסים שיכורים באלנבי ב-2 בלילה? בשביל זה אני צריך לדעת קונג-פו וקראטה? אפשר לפתור את העניינים האלה על ידי בריחה (עדיף) או עם מקל. באמת שבשביל ערס שיכור ועייף לא צריך יותר מזה.
אבל הכעס נשאר.
אצל הנשים בחיי זה אחרת. אצלן הבריונים (והאנסים, שזה סוג אחר וגרוע הרבה יותר של בריון) הם דמויות שמפחידות אותן גם היום. אז אצל גברים "קטנים-לשעבר" זה אחרת. אנחנו מחפשים אותם בכל מקום, נשארים עם יצר נקמה שאינו יודע ולא יידע אף פעם שובע.
-
אתמול הלכתי למועדון (הפסאז', אם אתם ממש משתוקקים לדעת). היה מפוצץ כרגיל ועשיתי את מיטבי כדי לחלץ את עצמי מבעד לאוקיינוס האנשים שם. באיזשהו שלב איזה מישהו (היה לו מעיל עור, הוא היה קצת יותר נמוך ממני, והייתה לו הבעה מטומטמת ומלאה חשיבות עצמית על הפנים) דחף אותי קצת לא בעדינות כי נתקעתי בו בזמן שניסיתי לעבור. אני זוכר שבאותו רגע כל מה שרציתי לעשות זה לתלוש לו את העיניים (טכנית, לימדו אותנו לעשות את זה. למביני דבר, החבר'ה של אחד שי חי (כן, ככה קוראים לו), שהתאמנתי איתם בקונג-פו בשנות העשרה המאוחרות שלי, ממש התאמנו על תלישות עיניים).
אז עצרתי לרגע. הזכרתי לעצמי שאנחנו לא בגיל. שכן, אני לא בחור צנום או נמוך או חלש, אבל אולי יש לו סכין, או מלא חברים. מה שבטוח: זה היה הורס לי ולו ולעוד הרבה אנשים את הערב. הוא היה מעיף אותי על אחרים ולהיפך. היו מעיפים את שנינו משם וזורקים אותנו לתא מעצר. אז מה הרווחתי בזה? כלום.
אבל הכעס נשאר.
ואין לילה שבו סתיו ישנה לצידי שבו אני לא משנן את הצעדים שלי במקום להירדם: "רעש מוזר, רץ למטבח, סכין ביד שמאל, מחבת ביד ימין. אם יש שניים, אז לזרוק על אחד מהם את המחבת. לצרוח, להזכיר שיש מצלמה, להגיד לסתיו להתחבא מתחת למיטה עם הפלאפון…"
וכן הלאה. פרנואידי? לא מידתי? ברור, אבל הכעס נשאר. הבנים כועסים והבנות מפחדות. ואם בחורה מתכננת בקפידה את "מסלול החזרה שלה הביתה", אז הבחור מתכנן בקפידה את "פרוטוקול השמדת הבריונים" שלו.
אני יודע שאין מה להשוות. אני יודע לנשים זה קשה יותר. אבל גם לנו, ה"גברים החלשים-פיזית-לשעבר" יש צלב על הכתפיים.
ולהתבריין על מישהו כשהוא קטן זה לא משהו שהוא יוכל להתגבר עליו. אז חלקנו נסגרים בתוך עצמנו, חלקנו מוצאים כוח במקום אחר – וחלקנו, כמוני – נשארים עם כעס אדום ולוהט במשך כל חייהם – ומחפשים שוב ושוב פנים של בריון שלעולם לא יחזרו, ושלעולם לא יהיה אפשר להחזיר להם.
צילום: (visualphotos.com)
//שי אורבך