בחירות בפתח. והמילה הזו "בחירות" שולחת אותי לחוויה הפרטית שלי.
במהלך חיי בחרתי בהכל. הייתי אותו נער שכונות שרץ בשכונה ומקלל בלי רסן, רב מכות עם ילדים, לובש "אריסטו" ומכנסי סיגר כי כולם הולכים. יוצא למועדונים מעורערים, יוצא עם בחורות כאלה. כל הווית חיי הייתה כזו. ולכן כשהגעתי לגיל 18 היה מן הראוי שהפתק שלי יהיה כמובן כזה שרוצה להרוג את את כל אויביי ומקטלג אותם כ"רעים" ו"הבלתי ראויים".
מתוך עמוד הפייסבוק של Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו
בצבא התחלתי ללמוד את ערך הנתינה, התחלתי לגעת קצת ברגישות וביכולות הגבוהות שלי שהוסתרו טוב טוב תחת מעטה של ה"לא נחמדים" כמו שגולדה מאיר כינתה את הפנתרים השחורים פעם. השתחררתי, והבחירה לטייל בהודו הייתה אחת הבחירות הכי הזויות לטיול אחרי צבא – לפחות ככה חבריי גרמו לי להרגיש. אני, שנסעתי לעבוד ולפזז במועדונים באילת, שחילקתי אלכוהול לכל העוברים ושבים, שכל חבריי היו בטוחים שאני ממשיך איתם לעשות כסף כהגדרתם בארה"ב ושות' או לפחות נוסע להיזרק איתם בדרום אמריקה פתאום מחליט הודו? "למה? מה אתה קשור להודו?".
לא וויתרתי והמשכתי במסע הלא ברור באותה תקופה, אך הבוער באותה מידה. גיליתי אנשים, צבעים, צורת הסתכלות שונה על החיים, יכולת הבנה ואבחון חזקים וחדים יותר וכך גיליתי את הבחירות שלי - הם התחדדו לי יותר, התחלתי לראות את האוכלוסייה הערבית, את הכאב שיש להם, את חוסר הבנת הסכסוך שלנו וגם שלהם. התחילו לעלות שאלות מהותיות וגדולות יותר ממה שהכרתי.
כשהגעתי לאוניברסיטה מזלי היה שהכניסו לאחת ההרצאות את ניזאר חסן, במאי פלסטיני שהדהים אותי בקול האישי שלו, קיצוני ככל שיהיה. היה לי קשה לשמוע אותו ובחרתי לצאת. הוא דיבר על הקושי, על הגטו שבו חיים הפלסטינים, הוא דיבר על כיבוש. אמרתי: "איך נותנים לו להרצות פה בכלל? אם זה הייתי אני מגיע להרצות בעזה היו מזמן מחסלים אותי״. אך למזלי נכחה לידי מרצה נפלאה שאמרה לי משפט גדול שנחקק בי, היא עמדה לידי וברוך ועיניים אינטליגנטיות אמרה: "צריך לשמוע את כולם. לפחות להקשיב".המשפט הזה שלח אותי למחשבות רבות ולאט לאט העצים קול פנימי, בחירה שלי שבאופן טבעי הובילה אותי להיות ולבחור שמאל. גם חברתי וגם פוליטי.
הדרך לא הייתה קלה. עד היום אני נתקל בהשמצות, גידופים, חברים שפוסלים אותי מחברות איתם בפייסבוק. קולות שאומרים לי: "תל אביב שינתה אותך", "לא היית כזה". ובגדול, פשוט לא מסוגלים בשום דרך להבין את מי שאני ומה שאני בוחר. אני יודע שאת המקום של כל אחד אני מקבל, בחיים לא אפסול דעה של אדם.
בחרתי לעבוד עם נוער מאתגר רק כדי שיראה שהוא יכול אחרת. והיום, שאני רואה מה קורה בממשלה, ומי האנשים ששולטים בחיינו, אני מבין שמשהו חייב להשתנות, אני מבין שלאינטליגנציה יש קשר ישיר לבחירה הפוליטית שלנו ולתפיסת עולמנו. אם דעותיי שמאלניות זה אומר שאני לא אוהב את המדינה שלי ? שאני עוכר ישראל ? למה ? ומי המציא את הדיאגנוזה הזו ? אני אוהב את ישראל ואני בעד שירות בצבא, ואני הכי רוצה שיהיה לי מקום טוב לגדול ולגדל בו, שאדע שנמצאים למעלה אנשים שרוצים כמוני. שמבינים איפה אנחנו נמצאים ופועלים מתוך חזון ושליחות.
אז לסיכומו של עניין, בחירות זה משהו שמלווה אותנו כל החיים ואנחנו בוחרים רק אנחנו בוחרים איך הם יראו. אז כן, אני שמאלני בדם. דם שלא הכרתי והבנתי כמה הוא אני. והדם שלכם?
// איתי פרץ
