לכל אחד שכותב יש את הגיבור המילולי שלו. מישהו שקראת פעם משהו שלו, העלית דמעה, או חיוך ואמרת בראש "ככה בדיוק אני רוצה לכתוב" או "לזה אני שואף". לרוב גיבורי המילים שלנו אפילו לא יודעים שהם כאלה, בעיקר כי אין לנו גישה להגיד להם את זה. אבל מה שבטוח, היה מאוד מחמיא להם לדעת שהם כאלה.
במקרה שלי, הגיבור המילולי שלי קצת יותר קרוב. כשהייתי בת שמונה, בערך, קראתי מכתב שהוא כתב לאמא שלי. קראתי ובכיתי. ובכיתי. ובכיתי שוב. לא כי המכתב היה כזה עצוב, אלא כי המילים הזיזו לי את כל הדברים האלה בבטן שאנחנו לא יודעים לנקוב בשמם. הם גרמו לי להרגיש. כל מילה שרטה במקום אחר וגרמה למיליון תחושות- כאלו שהרגשתי בפעם הראשונה.
אחר כך, בגיל 12, הוא כתב לי ברכה לבת המצווה. הוא שאל אם ארצה שהוא יקרא לי אותה מול כל הילדים במסיבה, ואני, כיאה לנערה מתבגרת, סירבתי בתוקף מהפחד מהמבוכה.
כשחזרתי הביתה, פתחתי את הברכה וקראתי בקול לאמא. אבל לא הצלחתי לקרוא. הקול שלי רעד, הידיים גם כן. אולי בגלל זה אני זוכרת אותה עד היום בעל פה.במהלך השנים המשכתי לקרוא כל דבר שרק עלה בידי. קראתי וחייכתי, צחקתי, אהבתי. לימים אפילו זכיתי לעשות "לייק" על כל דבר שיצא מבין ידיו. גמעתי בשקיקה כל מילה. בכל פעם שראיתי שכתב משהו קצת יותר ארוך משורה בפייסבוק, עיניי זרחו מאושר למראה המילים, שציירו בצורה כל כך מושלמת כל דבר שאי פעם רציתי להגיד. שיודעות לתאר במדויק- הכל. ואני לא מגזימה.
לפני כמה שנים, יצאה פרסומת למטרנה, דרך המשרד בו הוא עבד כקופירייטר. הלקוח חיפש שיר, אבל שום שיר לא התאים לו. אז הגיבור המילולי שלי כתב אחד. השיר "הכי קרוב אלייך אמא" גרם לי להרגיש הכי קרובה אליו, אל אבא.
ועם כל הערצתי הרבה, מעולם לא אמרתי לו את שעל ליבי, וחבל, כי הוא כל כך קרוב.
אז אחרי פוסטים כאן, אינספור סטטוסים בפייסבוק, שלושה טורים ב"4girls", ארבעה עיתוני בית ספר ועוד כמה כתבות במעריב לנוער, אני יכולה לומר- תודה אבא שלי. תודה על שהענקת או הורשת או הנחלת לי את הכשרון הזה. על שקראת לי כל לילה ספר ליד המיטה, גם כשזה היה הארי פוטר וזה לא כזה פשוט לקרוא אותו כסיפור לפני השינה. תודה שקראת תמיד כל מה שכתבתי, מהרגע שהתחלתי לכתוב. תודה שביקרת, הערת, הארת, לימדת אותי איך נכון ואיך לא. תודה שתמיד פינית לי את הזמן גם כשאלו היו כתבות על דברים שקשורים לנערות מתבגרות.
תודה שקראת את הסיפור שכתבתי, שבכל שבוע מחדש ישבת ועשית לי הגהה. תודה שדיברת איתי בשפה עשירה וכששאלתי על מושגים, הסברת או שלחת אותי לחפש ומעולם לא ענית "זה לא חשוב, תדלגי הלאה", כי הבנת שהכל חשוב, שהידע שלי יתן לי את הכוח בכתיבה. הבנת שהמילים הגבוהות הן לאו דווקא מה שיעשיר את החומרים שלי, אלא הידע להשתמש בהן. תודה שלא ויתרת לי. ששלחת אותי לעבור על דברים שוב ושוב ושוב, עד שידעת שזה הכי טוב שלי. ובעיקר תודה- שתמיד האמנת בי והיית שם להחזיק לי את היד, שלא מחזיקה את העט.
אתה הגיבור המילולי שלי.
// רוני שינקמן