המזגן עובד על חימום שעות נוספות וזה מרגיש כמו הגיהינום בדירה המכוערת שלו. רק האצבעות שלי קרות כקרח, אני מנסה לחמם אותן שלא יחשוב שזה הלב שלי שקפוא, שמזרים לי ברד בורידים, שלא יחשוב שאני אקפיא גם אותו.
עירומה במיטה שלו, אני תופסת את החלק שקרוב לדלת ואומרת שזה בגלל שבצד של הקיר משעמם, אבל שנינו יודעים שזה נועד לרגע מסוים, כשארצה פשוט לצאת ממנה.
הוא חושב שזה בגלל הקלאוסטרופוביה שלי ואני יודעת שזה בשביל הנפש שבי, שלא תרגיש נוח מדי בכלוב שהוא בנה לה.
חשוך כאן. אפילו הכלבה מעדיפה לשבת מתחת לחלון כי יש חריץ דק דרכו נכנס אור, וכשחשוך לי מידי בפנים אני מדברת, מחברת אותיות שמעניקות צורה חצי גשמית למחשבות שלי. אני פותחת את הפה והמילים שמחליקות לי על השפתיים מספרות לו, "אני משקרת."
"מה זאת אומרת את משקרת?" הוא שואל כשמתקמט לו קצת המצח, כי שם נמצא החלק שאחראי על הטלפתיה במוח, אבל זה שלו לא פעיל. אני לא יודעת מה הוא רוצה לשמוע, כי הלב שלי עסוק בלנהל להקת מתופפים והמוח מחפש את התחתונים שלי על הרצפה.
אז אני עונה לו "רק רציתי שתדע, אני משקרת."
"ואיך אני אדע שאת לא משקרת עכשיו?" ומתקמט לו רק חצי מהמצח כי הוא מרים גבה ומתגרה בי.
"חשבתי שאנשים מסוגך יודעים להבחין בניואנסים כאלה." אני מחזירה לו באכזבה.
"לא, לא ממש. מאיזה סוג את חושבת שאני?" שואל אותי האגו שלו, והוא שקט מתמיד. אנחנו יושבים זה מול זו בקרב שאני מפסידה בו. אני מספרת לו ששמעתי פעם שאם רוצים שמישהו ידבר אז צריך לדעת לשתוק "את זה בטח שמעת". אני מרימה לו להנחתה, כי נראה שקצת הכאבתי לו קודם.
הוא יודע שנתתי לו ובכל זאת מהנהן בחיוך של מנצח בקרב ואני ממשיכה.
"אני רק אומרת שאנחנו שונים, אתה לא מסוגי ואני לא מסוגך". נראה לי שמפרידים בינינו עולמות אבודים וחיים שלמים או ההפך. אנחנו לא אוהבים את אותם דברים ובכלל – אנחנו לא אוהבים גם לא באותה הדרך, ברור לנו שאחד מאיתנו יתאכזב ואני פשוט אקיש באצבעות הקרח שלי ואיעלם. *פוף!*. ככה.
הוא לוקח שאכטה ומסתכל על המגולגלת שהעברתי לו, מנסה להבין כמה קסם טמון בחובה.
זה מצחיק אותי, הוא מצחיק אותי, אבל אז אני חושבת לעצמי שאולי לא הייתי צריכה להגיד את זה. נעשה לי חם, בטח כי אני מסמיקה, אז אני מסתכלת סביבי על החדר הזה, שבנוי מאוסף של חלונות סגורים, פתאום קצת קשה לנשום וענני ערפל זוחלים לי בראש.
אני מספרת לו על פעם אחת שקראתי בספר של מורקמי ואחת הדמויות אמרה "אני כועס על העובדה שאני רק אני ושום דבר אחר" כי גם אני כמוהו, כועסת בדיוק על אותו הדבר, כמה עניים אנחנו.
אתה לא חושב?! כמה עצוב שלעולם לא נוכל לראות אלא מאותן זוג עיניים קטנות וקבועות.
כן, נוכל לחלוק רעיונות ולהבין מחשבות אחרות משלנו, אבל עד סוף ימינו נישאר רק אנחנו ולא עוד מישהו אחר.
עכשיו, הוא מביט בי ואני רואה איך ענני הערפל שלי הזדחלו לתוך העיניים החומות שלו.
אז אני מחזירה לו חיוך של מנצחים במלחמה והוא מבין. אני יודעת, בגלל שהוא מכווץ את הגבות והשפתיים. אני יודעת, כי גם הוא משקר, כולם משקרים, כי רק ככה אנחנו עדיין עצמנו וגם מישהו אחר.
// רחלי קרחי
