חיים ת'חלום

"אני חייבת לספר לך משהו", אומרת לי ג', אות בדויה.
"בסופ"ש נתקלתי באלבום תמונות ישן וראיתי שם תמונות שלי מגיל 15, מחובקת עם החבר שהיה לי אז. את יודעת כמה שנאתי את עצמי בגיל הזה? הרגשתי הייצור הכי מכוער בעולם, עם השיער הכי דוחה והפנים הכי משעממות והגוף הכי לא סקסי, פשוט שנאתי להסתכל במראה״, היא אמרה.

״ופתאום הסתכלתי על התמונות האלה ואמרתי יו איזו חמודה! איזה שיער יפה, איזה פנים מתוקות ו-וואו הייתי כוסית אש!!! בו במקום נשבעתי שיותר אני לא מבזבזת דקה בלא להיות מרוצה מעצמי, זה פשוט הכי מיותר בעולם, את לא מבינה איזו תחושה נוראית עלתה בי, כאילו פיספסתי כל כך הרבה זמן מהחיים". סיימה.

לפספס את החיים, הדבר שעומד בראש פירמידת הפחדים שלי. לתת להם לעבור אותי, בלי שאני עברתי דרכם.

מי מאיתנו לא ביקש לעצמו קצת יותר גובה, קצת יותר עיניים כחולות, קצת יותר טוסיק של ביונסה, קצת יותר חשבון בנק כמו של ג'ייזי, רק קצת . כמה זמן אנחנו מאבדים בחיים האלה בלא להיות מרוצים מעצמנו, ממה שהשגנו, מהמקום שאליו הגענו, מהדרך שבה הלכנו, כמה זמן יקר הולך לנו על לחשוב מה היה אם. אם היינו יפים כמו… עשירים כמו… מוצלחים כמו… ברי מזל כמו… אם… אז הכל היה נראה אחרת.

אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר המושלם, בכל נתיב בחיים שלנו – רודפים אחרי המקצוע שהוא נוצץ מבחוץ וגם גורם לנו לנצוץ מבפנים, אחרי הדירה שממוקמת בול באיזור שרצינו וגם יש בה שפע חניה, אחרי הבן זוג שאין בו חסרונות והוא אף פעם לא מעצבן, אחרי המשפחה שהכל בה יופי טופי. זה נחמד להגיד שמושלם זה משעמם אבל אנחנו רודפים אחריו כאילו שהוא בר השגה, כאילו שהוא מה שיביא לנו את האושר. ונגיד שמושלמי יגיע, אחרי כמה זמן נחשוב שתכלס, גם הוא טעון שיפור? אין רגע דל, למעשה אין רגע, יש את הרגע שאחריו. 

התרגלנו לחיות במרדף, לחפש אחרי המשימה הבאה, ההישג הבא, הסטטוס הבא. כמו במשחק של קנדי קראש, אנחנו כל כך עסוקים בלעבור את השלב, שאנחנו לא מצליחים ליהנות ממנו. גם אם נחיה את החלום, אנחנו בכלל בנויים לקלוט את זה?

בחוויה שלנו את עצמנו אנחנו על-אנושיים, ייצורים שיכולים להשיג הכל, להספיק הכל, להיות הכל.
לבקר יותר את ההורים שלנו, לתת מעצמנו יותר בעבודה, למצוא זמן לתחביבים, לעשות ספורט, לאכול בריא, להתקשר לסבתא, להפגש עם חברים, להיות סבלניים לבני הזוג שלנו, לא להיות חולים אף פעם, תמיד להיות במצב רוח מרומם…

אנחנו לא שבעים מעצמנו, תמיד חיים בתחושה שלא מיצינו את מירב הפוטנציאל שלנו. חייבים למצות את מירב הפוטנציאל? לעבור שלב ועוד שלב ולא לעצור לרגע. מה זה נותן כשמגיעים לסוף? עוד חיים?

// היל אביוני