כשהחברים מהקיבוץ באו לבקר הם הביאו לי מתנה יפה יפה, כלים כאלה לתה, לקפה ולסוכר… וגם קופסה לעוגיות. "קופסה מלאה בעוגיות שמכינים זה הכי בייתי שיש", חשבתי לעצמי. ובינתיים הקופסה נשארה ריקה.
לרחמים וג'ינה יש דירה עם ריחות של בית שאוהבים בו, בשכונה שבה שומעים לא פעם צרחות שנאה שמרעידות את הקירות. לרחמים וג'ינה יש גינה קטנה, וחבלי כביסה כמו של פעם, בעיר שבה החליטו לנסות ממש לבנות ים. לרחמים וג'ינה יש כל כמה שנים שכנים חדשים, רובם סטודנטים שבאים לבקר בעיר לרגע ואחר כך עוזבים. ועכשיו לרחמים וג'ינה יש גם אותי, השכנה מלמעלה.
כשהחלטתי לעזוב את הקיבוץ ולעבור לגור בבאר שבע לא בדקתי הרבה דירות. אולי כי לא היה לי כוח, אולי כי לא באמת ידעתי מה אני מחפשת. בדירה שאני גרה בה היום התאהבתי בגלל המטבח הגדול, ונשארתי בעיקר בגלל שכבר התרגלתי. בערב, כשהייתי חוזרת הביתה מימים ארוכים במיוחד הייתי מריחה את ריחות הבישול הביתי מהדירה למטה, ולפעמים קצת רוצה שגם לי יהיה ריח של בית בדירה שקשה לקרוא לה בית. עברה שנה שלמה מאז שנכנסתי לדירה ועד היום שבו הכרתי לראשונה את רחמים. ואחר כך גם את ג'ינה.
"שלום, מדברת גל, השכנה מלמעלה", הסברתי לקול המבוגר שפגש אותי בצד השני של הקו. "הבנתי שיש נזילה מהדירה שלי לדירה שלכם. אני מצטערת. אזמין את האינסטלטור מחר". זו הייתה שיחה קצרה ולא מועילה במיוחד. עברו כמה שבועות ושוב בגלל תקלה דיברנו בטלפון. הפעם הגעתי אליהם הביתה, רחמים הסביר לי בסבלנות שיש רק לאנשים שלא גדלו בדור שהכל בו קורה נורא מהר. אחר כך ג'ינה הזמינה אותי לשתות כוס של מיץ תפוזים והוציאה מהמקרר מן עוגה כזו שהייתה טעימה במיוחד. לפני שהלכתי ג'ינה התעקשה לצייד אותי בשקית עם עוגיות וצלחת עם עוגה. "שיהיה לך ליד הקפה מחר בבוקר", היא חייכה. ובקפה של הבוקר למחרת היה לי קצת טעם של בית בפה.
כמה שבועות לאחר מכן הנייד שלי צלצל באמצע העבודה והשם שהופיע היה 'רחמים שכן'. כשחזרתי אליו הוא שאל אותי אם אוכל לבוא לעזור לו במשהו כשאהיה בבית, כי הוא קנה מכשיר חדש ויש משהו שהוא לא מצליח לעשות שם. ובאתי. בסבלנות שלא אופיינית לאנשים שגדלו בדור שבו הכל קורה נורא מהר הסברתי לו מה עשיתי, ובמהירות שלא אופיינית לאנשים שלא גדלו בדור שבו הכל קורה נורא מהר רחמים הבין והמשיך בעצמו.
כשיצאנו מהחדר של הטלויזיה ג'ינה כבר העמידה כוסות של תה חם חם על השולחן וצלחת עם עוגיות מכוסות בסירופ מבריק. "תאכלי", היא הפצירה בי בחיוך, ואני סיפרתי לה שאני מנסה קצת להקפיד על התזונה, אז שלא תיעלב אבל לא אוכל את העוגיות. ג'ינה מיהרה והוציאה לי קרקרים, חזרה וחייכה: "את זה אפשר לאכול".
רחמים וג'ינה סיפרו לי על העלייה מטוניס ועל הערים שבהן גרו ולא הצלחתי להגיד את שמן. הם סיפרו על ההגעה לבאר שבע ועל העבודה שלהם פעם והיום. אני סיפרתי להם על המשפחה שלי ועל החברים ועל איפה שגרתי לפני שהיינו שכנים.
היום באתי שוב לעזור לרחמים. הוא התקשר ושאל אם זה בסדר שאבוא. בדרך חזרה מהסופר נכנסתי לראות מה הבעיה שבכלל לא ידעתי לפתור. ג'ינה כבר הכינה לנו תה והוציאה עוגיות. "הפעם הן בלי דבש", היא אמרה לי, "אני זכרתי שאת לא אוכלת". בבית של רחמים וג'ינה היה חם למרות שבחוץ היה קפוא. דיברנו על אוכל טוניסאי ועל זה שאני אוהבת קוסקוס וג'ינה הזמינה שאבוא לאכול קוסקוס בפעם הבאה שהיא תכין. "ככה זה שכנים", היא אמרה לי, "כמו משפחה". היא מילאה שקית קטנה בעוגיות גדולות ואמרה לי: "תשמרי לך, למחר, ליד הקפה בבוקר". שמתי את העוגיות בקופסת העוגיות הריקה, ופתאום זה הרגיש שגם לדירה הריקה שלי יש קצת טעם של בית.