את לא יודעת איך להתחיל לכתוב, כי המחשבות נודדות תריסר פעמים ביום למקומות רחוקים מההווה בו את נמצאת, בא לך כל דבר, כל מקום, רק לא להרגיש איך זה לקום בבוקר לבדך.
חוזרת הביתה, מאוחר בלילה, קצת מבושמת, ושוב נכנסת למיטה ריקה, כמו שישנת ככה רוב חייך, אז איך פתאום זה מוזר? זה ריק? את דואגת ללחוש לעצמך "זה טבעי".
הכל טבעי, אז איך זה שזה טבעי כל כך לעבור הלאה?
את הולכת ברחוב לבדך, עם כובע, צעיף ומשקפי שמש, והכל שקט. הדרמות פסקו, פסקו בדקה שכאב הלב התחיל, וכל הנהי, גם לו יש זמן וחולף, לפעמים השקט קצת מפריע לך.
זה לא זמן לחרטות, גם למחשבות הזמן מוקצב לך. להיות בבית לבד לא יותר משעתיים, להתקלח את חייבת עם מוזיקה, וגם חייבת להפסיק להאזין למילים של כל השירים כי כל האמנים כותבים בד"כ על אהבה. הדבר האחרון עליו בא לך לשמוע.
עינייך נפקחות, הנשמה פועמת את פעימותיה הראשונות הבוקר, ואת מרימה את התריסים למעט שמש לחדור אל תוך חדרך. המוזיקה נותנת את הביטים שלה שמרגיעים אותך, את שמה שמלה שלא מכסה הרבה, גרביונים שיש בהן כמה רכבות שנוסעות להרצליה, והדבר היחיד שעושה לך טוב זה ללכת לים, אפילו שחורף. ואת נוסעת, כל הדרך את שומעת את המלודיות הכי נעימות לנפש שלך, שתמיד הבינו אותה, כי כרגע הנפש שלך לא בטוחה בעצמה כל כך.
הים נראה כמו שהוא נראה תמיד, יפה ורגיל, יפה ומסתורי, צלול וחי, תנודות הגלים תמיד גורמות לך להתמכר. את מזמינה בירה ומתיישבת ככה מול הים עם הספר שקיבלת מתנה, "slave species of god" במטרה לפענח את הבריאה, את מה שנסתר, את מה שבתוך הים. תמיד אהבת להצחיק את עצמך.
ואז את מרגישה, את המגע הזה, מישהו זר, מבט אחר, ידיים אחרות, עיניים אחרות, את מרימה את עינייך מהספר וכואב לך קצת שאת נמצאת בתוך הגוף שלך עצמך, שאת באינטראקציה עם מישהו שונה, מישהו חדש, מישהו שעוד אין מספיק מקום בשביל לתת לו להיכנס לשריר הקטן שיש לך שם.
הקול שלו זולג אלייך ונשפך לתוך האוזן כשהוא מחליט לומר ש"הכל היסטוריה", את מהנהנת כי נגמרו לך המילים בשביל לדבר על זה, "את צריכה לעבור הלאה" ואת שוב מהנהנת, "אני יודעת את זה מזמן, אידיוט" חשבת לעצמך.
כשהוא תופס לך את היד, ומלטף אותה, ואז אומר שזאת היד היפה ביותר שראה מימיו, יש איזה שיר שמתנגן ברקע "MY TEARS DRY ON THEIR OWN״ ובמקום להתייבש הן רק מתחילות לזלוג לך. הוא שולח יד לנגב אותן, כדי לעשות לך טוב, למרות שאת עוד לא יודעת אם זה רע או טוב, את מתמכרת למגע, נותנת להיי להרים אותך הכי גבוה שאפשר, ולהוריד אותך במדרגות קטנות למטה, אל הדאון.
נותנת לדברים לקרות בטבעיותם. ככה, כמו שהם.
וכשהכל תם ומתכלה, הסיפור חוזר חלילה, הוא הולך בשביל שלו בדרך לבית שלו, אל האמת שלו, ולוקח את לך את השמש שהייתה תלויה מאחוריי כפר כנא, כאילו מישהו שיחד את השמש הזאת.
הוא הולך, ולוקח לך את הלב, הוא לוקח את היום, ואת שוב צריכה לשמור שהמחשבות שלך יישארו בהווה, ולא יעופו מכאן אל מרחבים מופלגים ומושלגים.
// אילנה מאטטוב
