אוכלת סרטים

זעופת פנים המתינה לו במעלה המדרגות. בזהירות מוקפדת משכה לק אדום על ציפורניה, בין מריחה למריחה חשבה איך "סידרו" מוות לדמות שקרובה לגיבור מהספר שהונח על ברכיה. סידרו לו מוות רק כדי שיהיה לו נוח ללכת אחרי הלב, ואצלה, לא רק שהשם ישמור אין מוות, אלא גם בפעם שהייתה לה תחושה חזקה שתגיע לבית שלה ותתפוס את בעלה בשעת מעשה, זה לא לגמרי קרה.

9rooms

באותה פעם כשסובבה באטיות את מפתח הדלת, הסירה את עקביה והילכה בשקט על קצות האצבעות, הכי הרבה שתפסה "על חם", היה את בעלה באמצע צחוק מתגלגל משיחה עם חבר, ולא, זה לא יפריע לה אם התחושה החזקה הזאת, תהפוך בזמן הקרוב למציאות, היא אפילו לא מקנאה וגם מבטיחה שלא לשנוא אותו וגם לא את זאת שתהייה איתו, רק התפללה שאמן שלא תהייה לה ברירה, היא רק רוצה לחיות עם הבחור שלה

כשהבחור שלה הופיע היא חזרה להזעיף פנים והטיחה בפניו את הספר. הסתבר שלא לגמרי אהבה את הקיפול שקיפל בעמוד 152, אותו עמוד שסיפר על הגיבור שהתאכזב כשגילה שאהובתו לא באמת אהבה אותו, שהיא הוליכה אותו שולל ושיחקה לו כל הזמן גם ברגשות, שתמיד ידעה שיום אחד הם לא יהיו ביחד.

היא נשפה חזק על ציפורניה והרגישה איך העצבים מבעבעים בגופה, השתדלה ללכוד כמה שאפשר את הדמעות שנאגרו לה מאחורי העיניים, בקושי שהצליחה לייצב את קולה, היא אמרה לו שהוא חצוף, ממש חצוף, ושהוא צריך להתבייש לו, איך בכלל חשב לערער על אהבתה אליו, ואמרה שאין לו בכלל מושג כמה שהיא אוהבת אותו, ואיך כל יום שעובר היא אוכלת סרטים על עצמה ולא מבינה מה קורה לה. היא לא יודעת מה לעשות, ושהיא מפחדת להשתגע, ולא מבינה למה, למה היא בכלל מאוהבת בו, ושלא מגיע לו אותה, ושלא מגיעה לו אהבה כזאת, ושאם זה מה שהוא באמת חושב עליה אז שילך להזדיין, ושהוא בן זונה, ושרק הוא חסר לה עכשיו, רק חסר שילחץ לה עוד על העצבים.

9rooms

עצביה רופפים ממילא. קשה לה ככה. הרגישה שהיא מתפרקת. הוא הקשיב לה, והקשיב ללהט שיצא מדבריה, הביט בפנייה הנעריות והנשיות כאחת וחשק בה יותר, לא נבהל מהכעס שלה, כבר לא מתרגש מהמשוגעת שלו, והרים את הספר שהתגלגל כמה מדרגות למטה. "על איזה עמוד דיברת? שאל אותה, "הנה כאן", הראתה לו, והוא מבלי לחשוב יותר מידי, תלש את הדף, קימט אותו לגודל של כדור פינג פונג וזרק אותו, "על איזה עמוד את מדברת?" שוב שאל, והוסיף שהוא לא רואה את העמוד הזה ושזהו נגמר, אין יותר עמוד כזה.

היא התרצתה וחייכה אליו חיוך גדול חושף שיניים, הוא חייך אליה בחזרה. בחוץ השתוללה סערה והיא הפנתה את תשומת ליבו לרחשי הרוחות העזות של אמצע פברואר. הוא הביט בה ושתק, חשב לעצמו שזה לא יכול להימשך ככה, שהמצב ביניהם כל כך נפיץ עד שכל מילה שיוצאת להם מהפה מבעירה בהם אש, והרהר באפשרות שהיא תהייה האישה שלו, איך היה מת שזה כבר יקרה. היא מכירה את המבט הזה שלו, יודעת שהוא משתוקק להיות איתה, מביטה בו  וחושבת שהלוואי שמישהו יעשה שלא תהייה לה ברירה, חושבת שרק כשלא תצטרך לבחור היא תרגיש חופשיה.

// אירית בן חמו