גרגירי חול קרים עברו בין אצבעות הרגליים שלי ורוח נעימה של אוגוסט נשפה לי בעורף. נו טוב עד כמה שאפשר להגדיר ״נעימה״ בחודש אוגוסט הקופח, אבל בשביל מכורה לקיץ כמוני הכל נעים לי אפילו באוגוסט.
היה לילה והייתי לבד בחוף השומם הזה שהעברנו בו את הלילה הכי כייפי שהיה לנו. הבאנו אוהל, גזייה, בקבוק יין, נרות, שמיכות ומלא סוכריות גומי, תמיד ידענו להצטייד בכל מה שצריך כשהיינו ישנים בטבע. דיברנו כל הלילה, שש שעות רצוף, שתינו המון בין לבין והתערבבנו… באיזשהו שלב נכנסנו למים עירומים והלכנו מלחמת מים.
לפני שנרדמנו, בעודי מניחה את ראשי על החזה שלו, הוא אמר לי שמהיום והלאה אנחנו ניפגש כאן כל שנה בתאריך הזה בתשע בערב ונעשה לילה של כיף.
הסתכלתי עליו במבט מוזר, חצי ספק-חצי מאמינה ואמרתי לו שהרי אין סיכוי שזה יקרה, הוא בטח יהיה בזוגיות ולא יוכל להגיע והאמת שגם לא מתאים שזה יקרה אם כן.
הוא אמר לי שמסורת לא שוברים ומרגע זה זאת מסורת.
הוא היה מצייר אותי בכל מיני וורסיות שונות ומשונות. פעם אחת כציפור, פעם אחרת כמו מר קו שטען שאני צרה וארוכה כמוהו.
התהפכה לי הבטן כמה ימים לפני הפעם הראשונה שהיינו צריכים להיפגש בחוף ההוא, לא דיברנו ולא החלפנו שום התכתבות, פשוט סמכתי עליו שיגיע, הרי אם הוא ממציא המסורת הוא חייב להופיע.
ללא היסוס הנעתי את האוטו לכיוון הים, חניתי והתחלתי לצעוד, החוף היה שומם ויפה. יש לי אהדה לים ריק, שיש בו סוכת מציל נטושה וכלב תועה. אז הגעתי בדיוק לנקודה שהיינו בה לפני שנה, ממש צמוד לגדר, איפה שהיה האוהל.
ראיתי ציור ענקי של מר קו על החול, מדויק כזה כמו שהוא היה מצייר אותי במחברות שלו. השעה כבר הייתה אחרי אחת עשרה. ואז נהייה חצות.
ואז לקחתי את הגעגוע ללילות לבנים והסתלקתי משם.
// מורן נווה
