סוף סוף הכינוי "אחותך הצולעת" שהאחים שלי מכנים אותי כבר שנים תפס באמת, ואנחנו קמים לעוד יום בטרק האנאפרונה, הפעם החלטנו להקל עלי ושכרנו ג'יפ שייקח אותנו הכי קרוב לעיירה הבאה. בכביש שנע בין אבנים לבוץ, דרך שכולה עליה בפיתולים, רחב מספיק למכונית אחת, עם מצוק משמאל, הנהגים צופרים בסיבובים, שני עיזים בורחים מהעדר, ילד קטן רודף אחריהם, הג'יפ מפחיד אותם והם ממשיכים לברוח עוד.
קבוצת ילדים משחקת קריקט על מגרש בעוד קבוצה של יאקים אוכלת את הדשא. מגיעים לשער שמורכב מסנדות שהפורטר ואחי מזיזים, אנחנו מטפסים עוד קצת עד שנגמרת הדרך ה"סלולה". חוזרים להליכה, שעתיים טיפוס, כשבהן עשר דקות הליכה, כמה דקות מנוחה. מגיעים לגוראפאני, הכפר הממוקם למרגלות הפון היל, מקום התצפית על רכס האנאפורנה.
הגענו מוקדם ואת יתר היום מבלים במנוחה ובשיחה עם אמא ובן ישראלים שמטיילים יחדיו. אחי הגדול עשה חישוב ניהול סיכונים והחליט על שכירת סוס (או חמור או אתון או פוני לא הבנו מה זה) בשבילי למחר שיסחב אותי את הדרך, שכן רובה מדרגות והברכיים שלי בשביתה. מתיידדת עם החיה, קוראת לה על שם הסוסה המפורסמת מסיפוריו של אבי בילדותו, חבובה. עושה סיבוב דאווין בכפר לכמה דקות, ומראים לי איך הוא מעלה ומוריד אותי במדרגות. מגלה שזה לא כמו לרכוב על סוס בים בשקיעה.
קמים מוקדם, ארבע וחצי, חשוך, אך צריך להספיק לטפס על גבעת הפון היל לראות את הזריחה (גבעה שגובהה פי 1.5 מהר החרמון, אבל כאן לעומת הרכס היא באמת גבעה). אני על הסוס ששכרנו עבורי, מטפסת את המדרגות כמו מלכת נפאל בעוד כל פשוטי העם עולים ברגל ומתקשים לנשום. מנופפת להם לשלום, האחים שלי זורקים אחריי עלים באוויר, מניפים את מקלות ההליכה שלהם כבמסדר המלוכה ואני מכתירה אותם לאבירים. עם כל הצחוקים, לא קל ודיי מפחיד לרכוב על סוס שעולה ובמיוחד שיורד במדרגות.
זריחה לאט לאט עולה מאחורי הרי האנאפורנה, צבע העננים הופך זהב נוצץ ואט אט מסנוור את עשרות התיירים שהתקבצו בתצפית וכולם עוברים לצלם את קרן האור שפוגעת בהרים שמול השמש. מרימים את בקבוקון האמרולה שקנינו במיוחד למאורע. הצלחנו.
יורדים מהפון היל, הפורטר תופס אותי כדי שלא אפחד מהתלילות של המדרגות בעוד הסוס מהסס לפעמים, קופץ פעמים אחרות ואני עוצמת עיניים או מסתכלת לשמיים, תיירים חושבים שזה כיף, הפנים שלי מראות להם סיפור אחר.
מתחילים בירידה אל עבר הסוף של הטרק, לפנינו 3200 ויותר מדרגות, וזה רק בקטע אחד, היו עוד הרבה, אותן עברתי על הסוס הג'ינג'י שלי, חוץ מ318 מדרגות שהלכתי בעצמי כשאחי הגדול ניסה את הסוס בעצמו. בעצירה אחת ניסה הסוס לנשוך לי את הנעל משום מה.
עד שהגענו לעיירה האחרונה, נאיאפול. את השעתיים הבאות בילינו בג'יפ שלקח אותנו חזרה לפוקהרה, מצאנו חדר, התקלחנו במים חמימים, המים החמים הגיעו כשסיימתי לחפוף. והלכנו היישר לאוורסט סטייק האוס לאכול סטייק סיום טרק. אז מה אם לא הלכתי את רוב הטרק. יש לי פטור מספורט. באמת.
חמישה ימים של התנתקות מאינטרנט, למרות שבחלק מהכפרים הנידחים כבר יש. חמישה ימים שהשתנו מאוד מהתכנון המקורי, חמישה ימים של שהיה משותפת עם אחיי ואבא, הגשמת חלום שלי, בטח גם שלהם, נופים מרהיבים, שקיעות צבעוניות, זריחות יפהפיות, ירידות תלולות, עליות ארוכות, בדיחות קרש, סיפורי קרבות והמון זכרונות שיסופרו לדורי דורות.
// גוני קריס
