יש דברים גדולים ממני.
מפחידה אותי ההרגשה שהחיים שלי קטנים מידי, אני תופסת מקום של אישה טובה יותר, גונבת נשימות ממישהי ששווה אותן. נדמה שאנחנו בוחרים לחיות במקום לא מודע, ישנים תוך כדי הליכה, הופכים לעצמים חסרי גמישות, קליפות חסרות תוכן.
פגישה מקרית בשבוע שעבר עוררה בי כעס על מי שהפכתי להיות, על ההתעסקות בתפל, על הבזבוז היהיר של החיים שלי. אנחנו מעבירים את הזמן עם אנשים משעממים בדרכים שמובילות אותנו לשום מקום מיוחד, חולמים להגיע הכי רחוק, להיות הכי טובים רק לא בראשון בבוקר או על הכביש בפקק, חבורות של גרגרנים בבתים שלהם מדברים על פוליטיקה וספורט, על זונות ודת.
גם אני ביניהם, בטוחה שהצחוק שלי אמיתי, שהשטויות שיוצאות לי מהפה הן פנינים, איכפת לי מאיך שאני נראית ולמה הוא לא אוהב וזה שאני חייב לסדר את הבלגן שהשארתי בחדר.
עד שהחיים מעיפים לי אגרוף לפנים, גורמים לי להבין בכמה שטויות אני מתעסקת. כמה הרבה יותר מטריד שהרגעים שבשבילם שווה לחיות מצטמקים עם הזמן לזיכרונות קטנים שלא שווים את המאמץ.
אז אני עומדת שם בבית קברות נוגעת בעלים שהדשן שלהם הוא הבנים שלה.
גברים נותנים לעיניים לנזול מהחורים ורק אני נועצת מבטים בשמש שאפילו החום שלה לא מצליח להמיס טיפה של רגש מהעיניים החומות שלי.
כולם מתחבקים, מתנחמים בביחד ואני בוחרת ללכת בשבילים צדדים שמתאימים רק לאדם אחד.
אני גוזרת על עצמי שתיקה, כי יש דברים גדולים ממילים שאני לא מוכנה להרגיש, יש דברים גדולים ממני שאני לא מסוגלת לראות, כי החיים שלי באמת קטנים מידי. אני גונבת משפטים מסיפורים של מישהי יצירתית יותר, מישהי שאם אשתוק יום אחד אני אוכל להיות.
שקיעה צובעת מעליי את השמיים באדום גיהנומי ואת העיר בערבוב של אפור-כחול יפהפה להחריד ואז, אז מכה בי העצב והרגשה מעיקה של מחנק בגרון.
אולי זה בגלל שהשמש שוקעת וזה מרגיש כמו סוף, שחוזר על עצמו שוב ושוב.
אולי זה בגלל שאחרי השקיעה מגיע הלילה ותמיד קשה יותר בלילות, קשה לתפוס את הדקות האלו ממש לפניי שנרדמים, הדקות האלו שעשויות חלקיקים של שלווה צרופה, קשה לנשום כי החושך גדול וכבד, אני מפחדת לעצום את העיניים לחשכה הגדולה יותר שבפנים ואני מפחדת מהחלומות שמגיעים בצורות של סיוטים, אני מפחדת מסופים ושקיעות, מסופות בחושך ומכל הדברים שגדולים ממני.
זה מצחיק ומעציב אותי גם יחד, למה אני לא יכולה ליהנות מהיופי כשהוא מוגש לי מהאלוהים, להעריך את הפלא שמעלה חיוך על שפתיים, לשחרר טיפות של רגש מעיניים קפואות?
ברגעים האלה ששווים את החיים אני לא מוכנה לתת לבפנים שלי לטפטף החוצה, אני לא מוכנה לבזבז אותו עם כולם, אני שומרת את הטיפות לדקות שהן רק שלי, בהן במיוחד בשבילי השמש שוקעת ואני יכולה לשנוא אותה כי בבוקר היא זורחת וממלאה לי את הראש ברעיונות ואהבות שהיא לוקחת איתה כשמגיע הלילה.
אני כועסת אל מולה והיא בוערת, גדולה, באש של עצמה בצהוב, כתום ואדום כשאני יודעת שהיא צריכה בכלל להיות קטנה ולבעור בשחור, כדי שכולם ידעו שהיא שקרנית ורמאית, אכזרית וקרה.
שתבער בשחור כדי שלא תחסר לי כשיעטוף החושך, שתבער בשחור כי זה הצבע של הלב שלה, שתבער בשחור, כדי שאני אוכל לבעור באדום, כתום וצהוב ברגע אחד נטול מילים ששווה לחיות בשבילו.
// רחלי קרחי
