קצת מוזר לסכם נושא שממש ברגעים אלו מגיע לקליימקס שלו, ברמה שאפילו כתבי פנאי במקומונים עלומי שם נקראים ל"מילואים" כדי לסקר את המערכת הפוליטית האחוזה תזזית. לכאורה אין רגע דל במערכת הבחירות הנוכחית ואייטמים עפים לכל עבר בקול נפץ רגעי, כמו חזיזים בשבועות לפני פורים.
לסכם את השנה החולפת זה קצת כמו לסקר שיגור של חללית ולהתקפל רגע לפני שמתחילים את הספירה לאחור. ובכל זאת, השנה האחרונה היא שהובילה לחג הבחירות המתרגש עלינו ולאיחודים ,הפיצולים, הפרישות המפתיעות והקפיצות למי הפוליטיקה העכורים של אישים כאלו ואחרים.
איש השנה בפוליטיקה הוא ללא ספק בינימין נתניהו. ראש הממשלה בשש השנים האחרונות פירק את ממשלתו מסיבות שאינן ברורות עדיין, כנראה גם לא לו עצמו. הוא ושותפיו "לא הסתדרו", היו להם את הריבים הרגילים של שותפים(הכיור מלא, תור מי לנקות, החברה של השותף שמתנחלת בדירה ואוכלת את כל האוכל וכו') אבל כמו כל שותפות, גם כאן היה אפשר לנחש מההתחלה לאן נושבת הרוח ושהפרידה תיגמר בקול פיצוץ וכביסה מלוכלת שנזרקת לרחוב.
מתוך עמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו
בראייה כרונולוגית, זה די מדהים לבחון איך ראש הממשלה הצליח להפוך מהאיש הנערץ במדינת ישראל, איך התפורר מעמדו הבלתי מעורער, כיצד נסדק המוניטין שלו כיחידי שיכול להתמודד עם הבעיות המורכבות של ישראל ועד למצבו הנוכחי. שנתיים של עמידה במקום בכל נושא אפשרי, הסתכסכות עם כל מי שרק אפשר, כולל שותפים מבית כמו כחלון, סער וריבלין וקיץ מזעזע ששמט את הקלף האחרון שביבי עוד זקף לטובתו, הביטחון, הפכו את נתניהו לאיש המאוס בישראל.
לכאורה זו הייתה שנה של התכסחויות מובנות מאליהן מבחינה פוליטית עם זרמים תת קרקעיים שרחשו ובעבעו מתחת לפני השטח ועכשיו מתפרצים בעוצמה.
כפיים שקשוקה!! (גם… מתוך עמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו)
ההתרחקות של החרדים מהימין שגרמה בסופו של דבר גם לפילוג בש"ס, הקרע במחנה הציונות הדתית בין אנשי תקומה והחרד"לים לבין הצד הליברלי יותר, שהתאפיין בניתוק התקשורתי בין אריאל לבנט וההשתדלות של בנט ואיילת שקד למשוך כמה שיותר אנשי ימין "מתונים" וחילונים דוגמת ינון מגל, רונן שובל ושות' (תעיפו מבט על רשימת הפריימריסטים של הבית היהודי, כל העולם ואשתו שם), וכמובן הקרב שניטש שנים בין "הפייגלינים" לאנשי הליכוד "הקלאסיים".
בצד השמאלי של המפה הכינו את הקרקע ליום שאחרי, אבל עדיין חלק נתפסו עם המכנסיים למטה. אם מסתכלים על מחנה המרכז, אפשר להבין מה ערכו של ניסיון פוליטי וציבורי ושפוליטיקה לעיתים זה מקצוע שצריך להבין היטב את דקותיו. כחלון ולפיד מגיעים לא מוכנים לקרב של חייהם בעוד לבני ופרץ כבר "יושבים טוב" והצליחו להתמזג עם העבודה ליצירת מחנה ליברלי-דמוקרטי שבפעם הראשונה בעשור האחרון נראה כאילו יכול לאיים על שלטון נתניהו.
מתוך עמוד הפייסבוק ״מועמדים שעדיפים על ביבי״
המערכת הפוליטית עצמה אחוזה תזזית, אבל הציבור עדיין מנומנם, הם שמעו על הבחירות, יודעים שזה קורה, אבל הם מיואשים ופסימיים. הם לא מאמינים לראש הממשלה ושריו, אבל גם לא מאמינים שניתן להחליפם. נתניהו, בעמידתו האיתנה במקום, הצליח לשתול את העיקרון שאין מה לעשות, נהדר לא יהיה בישראל וזה מה יש. המקום היחידי שבו נרשמת התרגשות רבתי היא במעוזי הבית היהודי.
זו השנה של בינימין נתניהו, שנה שתיזכר לשמצה, שבה הצליח לייצר לעצמו תוקפים ואויבים רבים שלמרות התיעוב שהם רוחשים זה כלפי זה, מוכנים בכל זאת לשלב ידיים רק כדי להדיחו מראש הפירמידה. נתניהו אולי יהיה ראש הממשלה גם בפעם הקרובה, אבל הקדנציה הבאה שלו (אם תהיה) תעמוד על יסודות יציבים עוד פחות מהפעם שעברה. כל אחד מהשותפים הפוטנציאליים שלו: (כחלון, לפיד, בנט, ליברמן) כבר נכווה ממנו בעבר וכעת ייזהר גם בפושרים. הוא לבד נגד 100.
// אודי וולקוב
