לפעמים הייתי רוצה שתתקשר ותקרא לי. תשלח לי הודעה "בואי" ואני אצא מהדירה עטופה במעיל גדול, אעלה על הרכבת ובתחנה הריקה אחליף שוב רכבת, וכשאצא לאוויר הקפוא אתפוס אליך מונית. אני אסנן בשיניים נוקשות את הכתובת שנתת לי והנהג ייקח אותי בשתיקה. לפני שאצא מהמונית אני אשלם לו ואז אדפוק לך בדלת ואתה תאסוף אותי אליך בחיבוק ותיקח אותי לחדר שלך שתחמם עבורי מבעוד מועד, כי אני תמיד מקטרת לך שקר לי.
צילום: לינור סקוטלסקי
ואז אני אכנס לחדר שלך, ואשב על המיטה שלך ואתה תתיישב לידי, ותתקרב אליי ותנשק אותי על השפתיים הסדוקות שלי. הידיים שלך יפתחו במהירות את המעיל ואת רוכסן השמלה. ואני, ביד בוטחת, אפתח את כל הכפתורים בחולצה המשובצת שלך. ועם כל כפתור שאני אפתח אשיל מעליי את החששות והפחדים. אתה תשלח יד מאחורי הגב שלי, תניח אותה על הגב התחתון שלי, כדי להצמיד אותי אליך, ביד השנייה שלך אתה תשחרר את השיער שלי שיתפרע סביבי. לפני שנתגלגל אצלך במיטה.
אתה תחשוף את הביריות שלבשתי לכבודך ותסתכל עליי במבט אחר, כשתפתח את הרוכסן והכפתור. כשתנשק אותי ואני אותך. כשבזהירות תנתק את הביריות ותחשוף את ירכיים שלי ותראה את הרגליים החלקות שלי, שגילחתי למרות שזה חורף. ואני אסתכל עליך ונתהפך. ואני אצייר על החזה שלך מסלול של נשיקות ונשיכות, ובזרועות שלך אני ארגיש חום וביטחון ונשתוק ביחד, שתיקה שנאמרים בה דברים נעימים, שתיקה רגועה ולא מעיקה. ואני אשמע את הלב שלך פועם, ואתה תעביר את היד שלך על הגב שלי. נשתה יין, נתנשק מלא.
ונירדם מחובקים.
9 ro0ms
ובבוקר אני אתעורר ראשונה ואנשק אותך בעדינות, ואתה תבלע אותי בין הזרועות שלך, ותנשק אותי שוב, הפעם בעדינות. ואז נתלבש, אני אסגור לך את הכפתורים, ואתה תסתכל על הידיים המרפרפות שלי. אתה תסגור לי את הרוכסן בשמלה, ואת הכפתורים במעיל. אתה תסיע אותי בשתיקה לרכבת, תלווה אותי לקופה ושם תחבק אותי שוב, ואני אנשום את הריח שלך פעם נוספת. אני אנשק אותך בלחי ואקח ממך את התיק שלי ואתקדם לתוך התחנה, וכשאני אהיה בטוחה שאתה כבר לא שם – אסתובב, ואסתכל עליך מתרחק ממני, יוצא מהתחנה ונכנס למכונית הכחולה שלך.
וכשאני אעלה על הרכבת אוציא הכל על הנייר, אני ארשה לעצמי לבכות, אכתוב על התסכול שעברתי איתך בשביל הלילה הבודד הזה. ארשה ללב שלי לכאוב ולהבין את הימים האחרונים.
אבל כשאני ארד מהרכבת, אני אנגב את הדמעות, אני אעלה על עצמי חיוך.
בקרון האחרון ברכבת מספר 2315 יישאר פנקס ירוק קטן שמכיל את החודשים האחרונים. שהיו מורכבים ממילים ומסרים. פנקס שמסמל פרק בחיים שלי שהיה ונגמר.
כשאני ארד מהרכבת אני אתחיל פרק חדש שבו לא יהיה לך חלק, שבו אני כבר לא אשלח לך בדיחות, שבו אתה לא תעורר בי השראה, חלק שבו אתה לא תשלח לי תמונות, אתה לא תקרא לי בשמות חיבה וכבר לא תקרא לי "חמודה".
והעולם הזה יהיה מואר ושמח, ומלא בתקווה.
והעולם שלך גם יהיה כזה.
כמו שהוא היה לפני שהתנפצנו זה לחייו של זה.
9 rooms
// יסמין רמון
