מי שמכיר אותי באמת יודע שזה לא שאני שונאת ריצה. אני פשוט לא רצה. כבר עשור. ומי שמכיר רק את הדמות הוירטאולית שלי יחשוב שבחיים לא רצתי (או שאני מצליחה לא לצלם אף פעם במכון…). חברים, הנה האמת עלי:
1. סיימתי במקום הראשון את ריצת ה-2000 מטר בבגרות בספורט. הקפנו את כיכר המדינה בתל אביב, כולן עצרו ל window shopping אבל אותי זה לא עניין, זה נתן לי פור 
2. לא הייתי במסגרת ספורטיבית מאז מימי הלהקה בקאנטרי ל' (הקאנטרי השכונתי) שם היה אסור לנו לפספס אף שיעור, פעמיים בשבוע. ואם החסרת שיעור היית צריכה להביא פתק מהרופא (!)
נשבעת שהייתי בכושר שיא! פירואטים לכל דורש.
3. במקור אני חיית ספורט. פעם הייתי רצה, רוקדת, שוחה, עושה אירובי ואז התחילו החיים האמיתיים, נשאבתי למירוץ החיים והקריירה במקום למרוץ ה-10 קילומטר בחסות רון חולדאי.
4. אני תחרותית בטירוף ואם יוצא לי לרוץ עם עוד אנשים אני אעדיף להתעלף העיקר לא להיות אחרונה. גם לא אחת לפני האחרונה.
משמאל : צוות roco_runs – רעות, ענת ואפרת מימין: צוות neversaynever_crew – סער, אתי, יעל , דניאל ונסטיה . צילום: רונית כהן ואורי טאוב
5. אני שונאת מכוני כושר והולכת לשם רק כששמעתי שההיא על ההליכון עשתה עיניים לחבר שלי #שתתקדם_ותמשיך_לרוץ
6. הייתי השבוע במשחק כדורגל אמיתי (!) בלונדון וחוץ מלהתבונן בג'ירו החתיך הקשר ביני ובין ריצה אחרי כדור די אפסי.
Olivier Giroud La Page Officielle
7. בבניין שלי אין מעלית, מזל, ככה אני שורפת כל יום קלוריות בעלייה במדרגות #מאלה_שאוהבים_לראות_את_חצי_הכוס_המלאה
8. אני אוהבת להתלבש להנאתי עם בגדי ספורט בבית (מבלי לעשות ספורט), זה מרגיש לי בריא
9. הפעם היחידה שיצאתי עם אח שלי לריצה הסתיימה ב"קונטיינר" ביפו עם כוס יין, לחם ומטבלים וחזרה במונית הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שרצנו יחד.
צילום: רונית כהן ואורי טאוב
10. אני משתעממת מהר מספורט ולכן עדיף לי לעשות אותו בקבוצה. אם יהיה מישהו שידחוף אותי קדימה – אגיע לכל מקום שארצה.
זונחת את העקבים לטובת נעלי ספורט. צילום: רונית כהן ואורי טאוב
בשנים האחרונות העיסוק בספורט נהיה טרנדי. כולם סביבי עוסקים בספורט, מדברים על ספורט, נושמים ספורט, מתלבשים ספורט, בן הזוג, השותפים, המשפחה, החברים ורק אני שכחתי את מה שפעם כל כך אהבתי. לרוץ.
ואז הגיע תיוג באינסטגרם מנייקי neversaynever# על תמונה שלי מאירוע של "מה וזה". פה חשדתי.
מכאן הדרך לריצה הייתה קצרה. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת ריצה. אותי, הבחורה שתמיד תעדיף עקבים על נעלי ספורט, יין על שייק חלבון ואת המיטה והכרית על חדר הכושר.
הלהיבו אותי שלרוץ בקבוצה זה אחרת, זה כיף, פחות משעמם ואפילו מתמרץ. אפשר להתבכיין ביחד, לעוף ביחד, לצחוק ביחד וגם לבלות אחר כך. אמרו לי שריצה זה משחרר, זה כיף וזה בכלל "בילוי".
עד כאן , השתכנעתי.
ביום שישי ב 8:00 בבוקר, אני חוזרת לרוץ. לפחות ככה התחייבתי. נקווה שאקום
צילום: רונית כהן ואורי טאוב
// יעל מונרוב