רציתי למצוא מילים שיסבירו אחת ולתמיד, אבל אחת ולתמיד זה תמיד רק שניה אחת, ואני כזאת מבולבלת, כזאת עצבנית לפעמים ש…
אומרים שלשלוח פקס בלי חזייה זה יותר נוח, שזה לא סודה עם קרח בלי הקרח, שהכל עובר חביבי, שאני עוד צעירה, שהקמטים האלה זה עוד כלום חמודה. המחשבות שמדי פעם מתעייפות מלרוץ מרתונים אצלי בראש, הולכות לנוח על הספה הנוחה שלנו, כתומה חומה עברה מספיק בחיים שלה, לאיזו שנת צהריים.
אני רוצה שנשב עליה, שנתהה על דברים שקורים. אני רוצה לצייר במילים את הצבע של התחושה שהרגשתי כשחוויתי איזה רגע במהלך היום. אני רוצה לצייר במילים את הצבע של הרגש שגורם לי לשבת ולכתוב. רוצה להסתכל בעיניים ולספר בפליאה על מחשבות אבסורדיות, על רגעים קסומים, על שתיקות ועצירות ונשימות והארות, ודברים שאני פתאום מבינה ודברים שאני פתאום שואלת את עצמי.
אני רוצה להבין הכל סביבי כי הידיעה נותנת לי ביטחון והביטחון נותן לי חופש והחופש- מאפשר לנוח. אין מנוחה ליגעים ואני עייפה משנים של מחשבות שאין להן התחלה ואין להן סוף. בעגה המקצועית קוראים לזה "לופ". כל רגע חדש הוא הזדמנות להשתנות ואני לא יודעת שובע מהשינוי, וכל הזמן, כל הזמן, רוצה לרוץ קדימה.
מעידות קטנות בדרך נאספות לרשימות בלתי כתובות, בקופסת-האשם, במגירה סמויה, בנפש שלי. נאספות כמו הרים של זבל מחוץ לעיר גדולה, אני בטוחה שהשתמשתי בדימוי הזה פעם, כי אלה אכן ערימות של זבל. נאספות בקופסת-האשם לצד חרטות שפג תוקפן (הרי הייתי ילדה ואפשר לשחרר את זה כבר, גם שלשום- ילדה), ערימות ערימות. דברים שלא הייתי צריכה לומר, מבטים שלא הייתי צריכה לתת, שעות שלא הייתי צריכה לבזבז, הזדמנויות שאסור היה לי לפספס, אנשים שלא הייתי צריכה להוציא מחיי, עלבונות שלא הייתי צריכה לספוג. שקרים במסווה של כנות, כעס במקום בקשה לעזרה, מוט לום מלובן בשם "ביקורת עצמית". ערימות ערימות, מגירה סמויה, ופעם בפעם פיצוץ פנימי בשידת המגירות, ועל ההתעלות הרוחנית נשפך קצת זבל מהמגירה שאף חלק בי לא לגמרי שמח להכיר בה.
ערימות. ערימות. כמו זבל מחוץ לעיר גדולה.
כמו כמויות כביסה שלעולם לא נעמוד בהן, כמו כלים שעברו לגור בכיור ורצפה שלא נוקתה מאז החורף הקודם.
כמו חוסר שביעות רצון ואושר שקט זה לצד זה, החיים והמוות.
אני מוצפת, כמו דירה קטנה, תל אביבית שכורה, שגרים בה שני אנשים שיש להם מה להגיד. מוצפת במים, סיבה למסיבה, מוצפת דמעות של אושר, מוצפת אהבה. מוקפת. מוקפת עשייה, יוצרת, שותלת-קוצרת, צוחקת כמו משוגעת. מוצפת כמו דירה קטנה עם שולחן גדול מידי, מטבח קטן מידי, מעט מידי זמן- אני בכלל בשיא שלי. שיא פרטי, לא מתמייר. אני בשיא הפרטי והלא מתיימר שלי. שולחן גדול מידי לסלון קטן מידי, יותר מידי חפצים, הבית כאילו מצמיח לעצמו עוד איברים. מכונת כביסה מסתובבת יותר ויותר מהר וכל פעם נדמה לי שהיא תתפוצץ, עוד ועוד חפצים נערמים אחד על השני, מתנים אהבה באמצע הסלון. אני בשיא הפרטי שלי.
אני צריכה בכוח, כן רבותיי- בכוח, להחליף מחשבות קשות במחשבות קלות, באותה קלות שמחשבות קלות קלות בה. להחליף- והנה, כמה קל לסבול, כמה משמח. החיים הם סבל. אושר.
אי הידיעה הוא המפתח היחיד לרוגע, ושכשמבינים ששום דבר לא באמת נהיה קל יותר לפתע הכל נהיה יותר קל, כי אתה מבין שהכל קשה.
הבנת?
// נגה רימון
