לפני שלוש שנים דוד שלי ג'ואי אמר לי "את עומדת לך שם בשקט, מאחורי המשקפיים שלך, נראית כולך תמימה, הייתי אומר אפילו קצת סתומה. אבל אני יודע שמאחורי המשקפיים האלה מסתתרת במאית ערמומית שיום אחד תשתמש בכל הסיפורים שלנו נגדנו". שנה לאחר מכן צילמתי את סרט הגמר שלי שמבוסס על המשפחה האמריקאית הדיספונקציונלית שלי. הם אהבו את הסרט.
טוב שיש לי מראה תמים וחסר ביטחון, זה מתעתע, מה שהופך אותי למומחית להאזנה לשיחות של אחרים. אני מקשיבה לשיחות של אנשים באוטובוס, בשוק, חלקי משפטים של אנשים חולפים לידי ברוטשילד כמו משב רוח רענן.
כשהייתי ילדה הייתי מצותתת לשיחות טלפון של ההורים שלי. שום דבר בבית לא היה קורה מבלי שידעתי עליו. הכל היה עובר דרכי. כשהייתי בצבא צותתתי לשיחת טלפון של המפקד שלי. העברתי לו את השיחה והמשכתי להקשיב. ללא התראה מוקדמת הוא פתח את הדלת של החמ"ל. נכנסתי להלם כך שלא סגרתי מיד את השפורפרת והמשכתי להחזיק אותה ליד האוזן. הוא עצר את שיחת הטלפון והפנה אלי שאלה, כשעניתי הוא שמע את התשובה שלי בטלפון הנייד שלו, והצטערתי ששכחתי ללחוץ על כפתור ההשתקה. הוא הביט בי במבט חשדני מאוד ושאל אותי אם הכל בסדר. מיד עניתי לו: "אני במחזור". הוא לא שאל עוד שאלות ורק המשיך להביט בי עוד כמה רגעים בדממה וסגר את הדלת.
מתוך ערב מספרי סיפורים. קולקטיב פנדורה. תאטרון הקרון.
לפני כמה בקרים חיכיתי לאוטובוס בתחנת בינייני האומה בדרכי לעבודה. בכל בוקר נוסעת איתי אישה כבת שבעים, מטופחת ושמורה. לבושה היטב ובסטייל הרבה יותר מוצלח משלי. שיערה כסוף ומבריק ויש לה תסרוקת מגניבה שלי לעולם לא תהיה. היא תמיד אוכלת את הסנדוויץ' שלה בתחנה וקוראת ספר קומיקסים. היא אוכלת במהירות ומסתכלת לצדדים בנוירוטיות שמזכירה לי קצת את החתולה שלי כשהיא אוכלת ליד אנשים. כשהאוטובוס שלנו הגיע, עליתי והתיישבתי בספסל האחורי. האישה עם השיער הכסוף התיישבה בספסל שלפני. לאוטובוס נכנסה אישה צעירה כבת שלושים עם מטפחת לראשה. היא הבחינה באישה המבוגרת ונופפה לעברה. האישה המבוגרת נופפה לה בהתלהבות בחזרה ודחפה את שארית הסנדוויץ' שלה לתיק. הצעירה התיישבה לצידה והשתיים קשקשו כל הדרך.
מבוגרת: אני לא יודעת איך את עושה את זה, לארגן חמישה ילדים, אני אפילו את עצמי לא מצליחה לארגן.
צעירה: נכון! גם את עצמי אני צריכה לארגן.
מבוגרת: בדיוק! לא ייאמן, פשוט לא יאמן!
צעירה: מתי את קמה בבוקר?
מבוגרת: אני מתביישת להגיד לך. אני יושבת שעה שלמה וקוראת עיתון. שותה עשר כוסות קפה. תה, קפה, קקאו. לפני זה אני לא מסוגלת לקום. ואז פתאום אני מבינה מה השעה וקמה בבהלה ורצה מהבית.
צעירה: מהרגע שאני קמה אני מתרוצצת וזה נותן לי אנרגיה.
האישה עם השיער הכסוף הביטה באישה הצעירה עם המטפחת בהערצה מהולה בחמלה, הייתי אפילו מעזה לומר, רחמים, שאין לה ולו דקה פנויה לעצמה. כשהאוטובוס הגיע לקסטל האישה עם המטפחת ירדה מהאוטובוס והאישה המבוגרת עם השיער הכסוף הוציאה את שארית הסנדוויץ' והמשיכה לאכול במהירות שיא שלא הכרתי לפני כן. נדמה שחיכתה בקוצר רוח שהאישה הצעירה תרד ותוכל לסיימו.
התסריטאי של הסדרה "דקסטר", ג'ימס מנוס ג'וניור, אמר פעם: "תסריטאי לא יכול ללכת ברחוב עם אוזניות". אומנות ההקשבה והתבוננות בדממה אולי לא הפכה אותי לסוכנת מוסד אבל היא מאפשרת לאגור ולכתוב סיפורים.
וסיפורים, כמו גזים, אסור לשמור בבטן.
// צליל כהנא
// צליל כהנא