הכל אצלי מדוייק – אני מתכננת, מסדרת, עושה הכל כמו שצריך.
עם הזמן בניתי לי מלא חומות הגנה. חלק קשיחות, חלק רכות ואת חלק מהן אני בכלל לא מכירה.
לפעמים מגיע מישהו שמטלטל אותי וגורם לי להכיר חומת הגנה חדשה שעד היום שמרה עליי ופתאום – לא בא לי עליה.
לא בא לי לשמור על עצמי, לא בא לי להתגונן מפניו, לא בא לי להיות זאת ששמה ברקס ללב.
רוצה לעשות "פתיחות" ברמזור כמו ערס מצוי ולהגיע ראשונה לחנייה של הלב שלו. מוכנה לשלם הרבה כסף למדחן החנייה, רק לא לזוז משם לשנייה.
הוא בכלל לא רוצה קשר רציני, ידעתי את זה מהרגע הראשון. טוב, לא בדיוק הראשון אבל כן לפני שנפגשנו. "אין חוקים" כתבתי לו.
התכוונתי לזה באמת כי איך בעניינים כאלו יכולים להיות בכלל חוקים, והאמת היא שמאוד שמחתי.
אני לא יודעת לשחק משחקים. כשאני רוצה משהו אני רוצה. אני צועקת, אני בועטת, אני עושה הכל כמו שמרגיש לי בבטן/בלב/במעיים ואם זה לא "עובר מסך" אז כנראה שזה לא יוכל להיות מלכתחילה. אני לא מתכוונת לחיות חיים "ליד" או "בכאילו".
לא סתם בחרתי להיות מטפלת- עם רגשות אני לא משחקת.
אחת מחומות ההגנה שלי היא השליטה. כשאני שולטת בסיטואציה אני רגועה, מובילה. מתכננת צעדים ומכינה את עצמי לבאות. יש כאלה שטוענים שאלוהים היא אישה וככה אני מרגישה ברגעים האלו – מינימום אלוהים.
הרגע המפתיע קרה כשנפגשנו כשכל מה שמהדהד לי בראש זה "אין חוקים".
שנייה ראשונה של מפגש ובום – נשיקה.
אין צורך לספר לכם על כל הדייטים הארוכים והמייגעים בסופם יש מתח של לפני נשיקה או הימנעות ממנה וכאן… כמה פשוט, ככה נעים.
יש לו מבט כן. כשהוא מסתכל הוא רואה אותי, או ככה לפחות אני מרגישה.
מרגיש לי בבטן שהוא מכבד אותי, שהוא עוטף במלא חום גם אם הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לשדר לי ביטחון בנוכחות שלו.
אני מרגישה את עצמי מתפתלת – רוצה ונמנעת. זוכרת את הפחד שלו מקשר, את זה שהוא דיבר עליו איתי בחופשיות אפילו עוד לפני שנפגשנו. ככה זה כשאין חוקים, אפשר להגיד הכל.
אני רוצה להתקרב, לחשוף עוד חלק ממני – ממי שאני – אבל מהדהד לי בראש הפחד.
הפחד הזה יכול לשתק כל דבר טוב ולעצור כל דרך חדשה אז אני שומרת עליו. נותנת לכימיה שבינינו לדבר.
לשמחתי –אני לא מפחדת לשקוע לקרקעית ולא מפחדת להיפגע.
אם הייתי מפחדת – לא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה. לא הייתי נותנת לעצמי להבריג החוצה עוד בורג בחומה הזו של הלב שכל תפקידה לשמור עליו שלם, שמא סדק יזעזע את כל עולמו.
"רק אל תתאהבי בי, טוב?", הוא זורק לאוויר כאילו זו פשוט החלטה.
אינסטינקטים דפוקים מוציאים ממני חיוך וצחקוק קל כשמה שאני באמת רוצה להגיד זה שבכלל אין חוקים, כבר אמרנו את זה לא?
אני לא שולטת במי אני מתאהבת וזה מה שיפה באהבה. לא שולטים בה ולא מובילים אותה, היא מובילה אותנו.
ובכלל – למי הוא אומר את המשפט הזה? לי או שהוא מדבר עם עצמו בקול רם דרכי?
הוא שולח הודעה ארוכה שהשורה התחתונה בה היא שהוא לא מוכן לקשר רציני ובורח מהאפשרות הזו. בורח מהאפשרות וממני.
הוא לא רוצה לפגוע בי כשבעצם אני שומעת אותו אומר שהוא לא רוצה להיפגע בעצמו.
מותק, אין חוקים ואני לא מבטיחה לך שאני לא אתאהב בך.
לא מבטיחה לך גם שלא תתאהב בי.
// הדר ביסמוט
