הסטרומזאים

במושב גיתית, במרחק שעה נסיעה ממני ברכב או מיליון שעות נסיעה באוטובוסים, נמצא הבית שלי. זה לא רק הבית הפיזי בו גדלתי, זה גם הלב שלי. המשפחה. הצימר.

תמיד כששומעים שאני ממושב גיתית בבקעת הירדן שואלים אותי "מה, ואת לא מפחדת?". זה כמובן אחרי כמה דקות של הסברים על המיקום של המושב. ולא, זה לא בערבה, זה גם לא בצפון. ולא, ההורים שלי לא באו עם דגל ישראל באמצע הלילה והשתלטו על השטח.

המושב שלי נמצא במזרח, ממש בקו של תל אביב – רק שבמקום להיות בצד של חוף בוגרשוב אנחנו בצד של נהר הירדן. וכן, זה באמת רק שעה מתל אביב ושעה מירושלים, לפעמים אפילו פחות. זה שעה לכפר סבא ושעה לבית שאן. למעשה, המושב שלי הוא גרסתו האנונימית של מרכז העולם.

בכל סופ"ש, להוציא אירועים מיוחדים או תקופות מבחנים, אני נוסעת למושב. אני מחכה במשך השבוע לזמן הזה עם המשפחה ועם אייזיק, הכלב עם העיניים הכי אנושיות שיש, שרק רוצה לקבל אוכל, אהבה וליטופים. לפעמים הוא קצת מזכיר לי אותי.
אני מחכה לארוחת שישי, שיש בה תמיד אוכל שמתאים לרצונות של כל אחד מיושבי השולחן, צמחוני, בשרי, עם קצת שמן, עם הרבה שמן או עם "לא שמתי בכלל שמן, זה מהעוף!".

אני מחכה לבישולים, לקינוחים, לקפה של שבת בבוקר, לג'חנון, לטיול במושב, ל-ריפיל של כוסות היין, להירדמות מול סרט בסלון, לשאלות של אמא שלי אם לקחתי עגבניות ופלפלים ומהבצל הירוק והסגול ואם אני רוצה קישואים, ואבא הביא שעועית ירוקה, ויש חלה טרייה מתוקה כמו שאני אוהבת, ואם יש לי מספיק שום ואם אני צריכה שקית אורז ואם לארוז לי שאריות מה-על האש ו"קחי קחי שיהיה לך".

אני מחכה לזמן המשחקים, הצחוקים, הטלוויזיה או השיחות עם האחיינים, כשהתאומים בני השנה גורמים לחיוכֵי-ענק גם בלי לומר דבר. כשהחבובצ'יק בן ה-4 מתקשר אליי ואומר "אני מזמין אותך לבוא אלינו" והחמודו בן ה-6 רוצה שאקריא לו את הספר הכי ארוך שיש בבית ואראה איך הוא למד לכתוב. כששניהם, כל אחד בדרך שלו, רוצים את תשומת ליבי, נותנים לי כה הרבה אהבה וגורמים לי להתאהב בהם עוד ועוד בכל ביקור, אפילו אם לא תמיד הם מרשים לי לחבק ולנשק אותם בכמות שאני רוצה.

הכרתי הרבה משפחות במהלך החיים, וגיליתי שזה לא מובן מאליו לרצות להיות עם המשפחה בכל סופשבוע, ובעצם, זה גם לא מובן מאליו שבכל שבוע הם עדיין שמחים כשאני באה.

משפחה לא בוחרים, ודווקא בגלל זה – כיף להרגיש בבית עם המשפחה שהחיים בחרו בשבילי.

יש לי מזל, ויש לי עוד יותר מזל שאני יודעת להעריך את זה שיש לי מזל. מזלי.

// סיוון סטרומזה