14:00 בצהריים. אוטובוס הומה אנשים. גברת עם סלים בדיוק כמו בשיר עולה לאוטובוס ומתיישבת לידי. חום תל אביבי טיפוסי, העיר מחניקה וגם בית השחי של זה ממולי. "מת להגיע הביתה" אני חושב לעצמי ונשלח לאותה תקופה שהיינו ילדים, כמה חיפשנו כל הזמן להגיע הביתה. את החלון אני מדמה למסך פלזמה ענקי ורואה סרט קולנוע, הרגשתי שחסר גם סאונד אז הוספתי אוזניות… האנשים מדברים ביניהם ואתה רואה שכל אחד מחכה כבר למה שהוא הולך להגיד, קטע.
בפלייליסט שלי יש הרבה זוהר ארגוב, צלילי העוד בשיריו הופכים לי את תל אביב לאותה פרובינציה שהכרתי - העיר נהריה. אני מנסה לעשות התאמה ונתקל בקונפליקט מטורף. כולם מגניבים פה בתל אביב: אישה מכוערת מגלה את יופיה, מגניבה אחת עם גרב סגולה והשנייה צהובה נוסעת על אופניה כאילו יודעת לאן ואני בטוח שלא. שלושה גברים עם אותו זקן מלא מסתובבים כאילו הם שיבוט אחד של השני. מנסה להתעלם ונזכר בנוף ילדותי שכל כך שונה ממה שאני מכיר כבר חמש שנים. הפרובינציה הקסומה, עם הפלאפל הקסום, האנשים שמכירים את כולם, הריחות, הכיכרות הלא קשורות, פסי האטה אחרי כל מטר, הצעקות של השכנים אחד לשני, האהבה והשנאה ביחד ועם כל זה האהבה הבלתי נגמרת דווקא במקומות שלא זכו לאהבה יתרה.
התחנה שלי הגיעה, אני נצמד בקושי כדי לעבור את "גברת עם סלים" ויורד בדיזינגוף סנטר, הם כולם הולכים, עוברים, רצים, לאן הם רצים? ולמה למען השם הם שותים כל כך הרבה קפה במסעדות האלו? ולבד? שוב נזכר בחברים של הבית, בשיחות שלנו ביום שישי על קפה במסעדת "בורדו" הזכורה לי לטובה. זוהר בפלייליסט כבר שר "יום יום אני תולש מהלוח דף" ואני מרגיש שזה עוד דף שאני ממלא, על ההבדל בין העיר לפריפריה. אותו אוטובוס שעליתי עליו לפני שנייה הוא הכי פרובינציה אני חושב לעצמי. הוא אותו מרחב שבו גם הזקן, הילד, העשיר והעני נפגשים, הוא הפרובינציה בארץ ישראל. בשישה שקלים ותשעים אגורות זכיתי להארה הזו. באוטובוס נמצאים כולם, מצטופפים להם ביחד, החייל, האזרח, השוטר ואריטראי ערירי ממש מיקרוקוסמוס ישראלי.
המשכתי ללכת, להסתובב לי לצלילי השירים שאהבתי, פסקול חיי מתמזג עם האזור החדש שבו אני חי. עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות לאזרח הישראלי הממוצע. פה את אף אחד אתה לא מעניין, לא מה תעשה, אם מי תשב ולאן תלך, רוצה להזדקן ולא להתחתן? מקובל. רוצה לצאת מהארון? רק תחליט ויקבלו אותך באהבה.
פתאום אני מבין את חוסר הגעגוע שיש לי לעיר הרחוקה, עיר המולדת, שהכל שם כבל אותך למשהו ידוע מראש. אני עוצר. הרגליים שלי כבר עייפו, אני מתקרב לספסל סמוך ומתיישב, ככה סתם, מה אכפת לי? אף אחד לא יגיד לי לא. אני שואף אוויר משחרר ונרגע, מדליק סיגריה באותה נשימה… "איזה כיף!" אני אומר לעצמי, אני בדיוק מה שרציתי להיות, כל הכבלים משוחררים, הכל פתוח, רק תבחר.
תל אביב. מתוך עמוד הפייסבוק של עיריית תל אביב
זו העיר הזו הביאה לי את זה! החוויות שהיא מזמינה. אז נכון שחברים חסרים לי ונכון שהדמויות המצחיקות שאהבתי להכיר נעלמו לי, ונכון שכבר ריח הקציצות החמות במדרגות נעלם, אבל היי! יש לי את עצמי! חופשי יותר, עושה מה שבא לי, בא להגיד שלום רק מתי שבא לי, הולך לדודים רק אם מתחשק לי, נטול כל קשר לעולם אחר. אין כפייה, אין משהו שמכריח. אני חי!
קמתי. סידרתי את החולצה ואת שאריות הטבק שעל חולצתי ניערתי והניעור הזכיר לי שאת כל השאריות של החיים השלתי מעליי. יותר קל עכשיו, יותר נכון ובעיקר יותר בריא. שלום לך פרובינציה. נבוא לבקר לפעמים.
// איתי פרץ
