זה קורה לי כשאני עולה במדרגות, אחרי כמה שניות אני שומעת את הדלת נטרקת ואז זה מתחיל, אני לבד בחושך ועם כל צעד זה רק מתגבר ואני כמעט לא מצליחה להמשיך לטפס לקומה שלי.
אני שומעת אותו בבירור, יותר חד עם כל עליה שלי. הוא מתגנב, תופס אותי מתנשפת ועם מעט זיעה קרה.
מתוך עמוד הפייסבוק FEAR
הוא מדבר אליי, בראש שלי. שואל אם היום אני שמחה יותר. אני אומרת לו שאני חושבת שכן. אבל הוא עדיין שם, מנקר, ממתין לראות אם אקח צעד אחורה. ואני, אני לא מוותרת לו, אם אתן לו מקום הוא לגמרי ניצח ולי לא יהיה יותר למה להמשיך לנסות.
לא מכווצת את הפנים. מיישרת מבט, לא בולעת את הרוק. אפילו לא מצמוץ, הוא לא יקבל אותי כל כך מהר.
אני מספרת לו על היום שלי ואיך שהוא עבר, על הפחדים ועל המחר.
על האתמול שלא אצליח לשנות, ועל המקום שבו אני עדיין רוצה להיות.
ואני בוכה, או בעצם מתחילה לבכות מהתרגשות. והידיים שלי, רועדות, פשוט.
אני מנסה לחבק ולהבין שזה הוא ושזה התפקיד שלו בחיים שלי. גם כשהוא דוקר, הוא עדיין מאתגר, אולי הוא לא יודע שכל מה שהוא עושה – הוא עושה לטובתי.
״I've been ignoring this big lump in my throat
I shouldn't be crying
Tears were for the weaker days, I'm stronger now"
עדיין לא הגעתי, והוא כבר הביא איתו חבר. שיספר את מה שאני מסתירה: האמת היא לא מרה, היא נכונה והיא נאמרת כאן, בפנים. ואני מנסה לעמוד שם, להתמודד, עם הגב נדבק לקיר, בחדר מדרגות כשהלב עדיין מהיר. כל כך מהיר.
אני מתגוננת, מחפשת יציאה, תירוצים, אמירה. אבל עוד לא הגעתי, אני עדיין בדרך לקומה. הברכיים ננעלות, זה לא קל לי להיות בין עולמות שונים, תמיד בועטת בין החלומות לבין החיים.
הם עכשיו מתגודדים נגדי. יש שם את ההוא שצוחק, שמעליב את מה שיש לי לתת, מחזיק שעון מתקתק. ואני, כמו האישה שאני, רק נלחצת מזה אבל מסרבת לפקפק.
עכשיו כבר משתכנעת שאולי הזמן לא בעדי, שאולי עבר זמני, שאולי זה לא בשבילי והלחץ דופק כמו פטיש על הראש שלי.
זה אולי עכשיו הרגע, עכשיו המבחן, לנסות לשבור אותי, בשביל זה הם כאן.
Whatever it is, it feels like it's laughing at me"
Through the glass of a two-sided mirror
Whatever it is, it's just sitting there laughing at me
״And I just wanna scream
אני מחייכת, מנסה לספור עד עשר ולנשום.
ולמרות הכל אני ממשיכה, בועטת ולא מרפה. תמיד מנסה, בכל פינה ובכל יום, כי הם לא ישברו אותי, גם לי יהיה כאן מקום.
זה לא בושה לנגב את הדמעות וזו לא בושה לפחד להיות, זה בושה לזחול ולוותר על דמותי, ככה רק תמות נשמתי.
אולי זה המסע שיעצב אותי ואולי ישנה את חיי, אבל הניצחון הוא לא מדד הוא רגש והוא לגמרי שלי. רק אני יכולה להחליט אם הגעתי מספיק גבוה ואם שם טוב לי להיות. מה שכן לעולם לא להתלונן אלא פשוט להמשיך לעשות.
יש לי את הכוח לשנות, אני יודעת ויש לי את האמביציה לגעת. וזה רק עניין של זמן, אולי אני רק אותי משכנעת.
צילום: משה אסיג
תשתמשי בפחדים שלך, תשתמשי בלחץ, הם שם בשביל להניע ולדחוף אותך קדימה.
הפחד, הלחץ ושאר חבריו אתגרו אותי לבצע את השיר הזה – כמו שהם תמיד שם לאתגר אותי להמשיך לעשות.
היצירה האחרונה שלי – (Big Girls Cry. Sia) – מקווה שתאהבו ☺
// מורן אוליאל
