"היזכר בסיומה של ארוחה חגיגית. הארוחה נאכלה, והגיע הזמן לנקות את הכלים. המחבת כולה שרופה וקרושה, ולכן אתה מניח אותה במים חמים ובסבון ומניח לה להישרות למשך זמן מה. לאחר מכן אתה מתחיל לשפשף את המחבת. כעת המצב באמת נראה חמור; הוא נראה חמור מאי פעם. אולם אם רק תמשיך לשפשף, בתוך זמן קצר תיראה המחבת החדשה.
התהליך דומה בניקוי דפוס מחשבתי יבש וקרוש. כאשר אנו טובלים אותו ברעיונות חדשים, עולה כל הלכלוך אל פני השטח ומתגלה לעין".
צילום: (visualphotos.com)
הלוואי שאלו היו מילותיי שלי, אך קטונתי. אלו מילותיה של לואיז היי.
יש את התקופות האלו בחיים שבהם אתם פשוט עונים לאנשים שמקיפים אתכם – זו פשוט תקופה קשה, ומורידים את הראש.
אז כן, זוהי באמת תקופה קשה. אני פשוט מאלו שלא אומרים כלום.
לפני כמה חודשים באחד ממפגשי ההורים בגן, דיברנו על המקום שבו כל אחד מביט בקשיים שלו ואיך אנו חווים את זה. ושם מול כולם גיליתי – שכשאני רואה קושי, אני מיישיר מבט ומסתכל בו, עמוק, בלי למצמץ, מנסה לחוות אותו בצורה הכי עוצמתית שאפשר, עם כל עצם ונים בגופי. לא מתחבא. סוג של מזוכיזם.
אני מדמיין את עצמי מחזיק שורשים של עץ קדום, מחכה להוריקן הזה, שמגיע לסחוף אותי איתו. מסתחרר לתוך מערבולת עצומה של אבק, מאבד את עצמי שם בפנים, ואז, אחרי זמן, שנראה כמו נצח, הסערה ממשיכה לה ואני מוצא את עצמי על האדמה. בשיער מפוזר, אבק על פניי, מתרומם לאט.
עד גיל 27, בכיתי חמש פעמים בחיי הבוגרים. כן, חמש. היו פעמיים שאני זוכר במעומעם, הייתה את הפעם הזו בצבא בשירותים בעתלית, ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה לעזאזל ומה לי ולמים. למזלי לקחתי את עצמי ועברתי לחיל יותר אדמתי. הייתה את הפעם הזו, כשסבתא נפטרה. כשחזרתי מכל הבלגן, התיישבתי בבית, ופשוט מיררתי בבכי. הרבה השתחרר שם.
עד היום אני לא מרשה לעצמי להזיל דמעה. היא נעצרת בקצה של העין. ואני מסביר לה – גברת חביבה, זה לא הזמן והמקום. תמצאי את מקומך חזרה.
צילום: (visualphotos.com)
הבכי, הוא מנגנון מקולקל אצלי. אבל זה לא מפתיע. אני לא באמת מגלה שם כלום ממה שהולך שם בפנים. אפילו לא לעצמי. אני את עצמי לא משרה במים וסבון, מפחד שהלכלוך הזה הוא לא משהו שאני מסוגל להתמודד איתו. אין לי בכלל סקוץ', ואיך מנקים..?
אבל החיים שלי לא נותנים לי לברוח מעצמי. באמת שניסיתי. רצתי רחוק, עשיתי המון דברים, נסעתי עד לאנגליה, מצאתי איך למלא את היום שלי מ7:00 בבוקר ועד 24:00 בלילה.
ואז גם את הגעת. באמת שאני מנסה להסביר לך כל הזמן מה את יכולה לעשות יותר טוב ומה לא בסדר בך. אני ממש רואה את זה טוב מהצד. באמת.
בהתחלה זה היה נורא קל. אבל לאט לאט הבנתי שזה לא באמת אצלך. זה אצלי. את המים החמים והסבון שלי. והלכלוך הזה, הוא באמת קשה לי.
אבל אני מביט בך, וגם כשאני רואה אותך נשברת לעיתים, את מושיטה לי שם יד דמיונית עם חיוך גדול, נותנת לי סקוץ' גדול להוריד את כל הלכלוך הזה.
איתך גם גיליתי שאני כן משחרר קצת. אפילו בכיתי כמה פעמים לידך. כזה אמיץ הייתי.
תסתכלי מה גרמת לי, היום אפילו ישבתי וקראתי ספר, ליד אנשים, ברכבת הקלה, זרים מוחלטים, ושם בין כולם, נצנצה לה דמעה קטנה. היא חמקה לה החוצה.
תודה.
//אנה ויונתן