לא נעים לי, אבל כבר התחלתי להתכונן, קניתי שימורים, כמה שישיות מים והרבה בטריות לרדיו. בארון כבר מחכים פנסים, מסיכות האב"כ ומחברת שורות ריקה.
אני לא יודע שום דבר שאתם לא יודעים, אני כן יודע כמה דברים על עצמי, חלקם לא כל כך מוצאים חן בעיניי, אחד מהם הוא הפחד הבלתי מוסבר שמקנן בי, "פחד סוף הלימודים", תאריך משוער סוף יוני 2014.
נקודת הציון, השמחה לכאורה הזו, מטילה עליי צל כבד כבר מאוקטובר וקצת פוגעת לי בתחושה שחשבתי שתהיה לי בשנת הלימודים האחרונה. למען האמת, התחושה הזו הורכבה מדימויים שחוקים של סרטי קולג' אמריקאים, לא באמת התכוונתי להתעלל בסטודנטים של שנה א', ודרום תל אביב זה לא ממש "ליגת הקיסוס".
אז למה אני כל כך מפחד?
למה לא בעצם?
את הלימודים שלי התחלתי מעשית כבר לפני יותר מעשר שנים, לא רפואה, אוניברסיטה פתוחה. כל מי שניסה אי פעם ללמוד לתואר ב"פתוחה" יודע שהוא נכנס לאזור הדמדומים של הלימודים, המערב הפרוע. ברור לך מתי אתה מתחיל, לאף אחד לא ברור מתי אתה מסיים. אתה מתחיל עם קורס או שניים בסמסטר ולאט לאט מוריד את הקצב. מתקדם בחומר בקצב שלך, מפספס הגשות ומבחנים בקצב שלך, לוקח את אותם הקורסים שוב ושוב, גם בקצב שלך. ובעיקר, מקבל המון ספרים הביתה, חלקם יותר מפעם אחת. באיזשהו שלב נכנעתי והמשכתי עם החיים ללא התוספת האקדמית.
ואז יום אחד לא יכולתי יותר. כל כך הרבה מחשבות דפקו לי על החלון, של הבית, של הרכב, של הנשמה. בסוף נכנעתי, הייתי חייב לדבר על זה עם מישהו. בשיחה השנייה שלי אי פעם עם הפסיכולוגית שלי הבנתי שקריאות השכמה לא מגיעות סתם, מישהו חייב לכוון את השעון. וככה, כמה חודשים לפני גיל 32, הגיל בו אבא שלי נפטר, הבנתי שאני בעצם מפחד להיות דומה לו גם בתחום אי ההימצאות.
שינוי, הייתי חייב שינוי. עזבתי משרה נוחה, משכורת לא רעה בכלל ורכב צמוד ונרשמתי ללימודים. עברתי לחצי משרה, למזלי, באותו מקום עבודה שאפשר זאת, עצרתי את ההתקדמות הכלכלית של משפחתי, שילמתי המון כסף וסידרתי לעצמי לא מעט חובות עתידיים. כל זאת עם מחשבה מעמיקה לעתיד, מקצוע עם עתיד כלכלי מבטיח…כתיבה.
חתיכת שינוי מחושב.
שלוש שנים של לימודים עברו בריקודים, לראשונה בחיי, נהניתי להיות סטודנט אמיתי, התחלתי להוציא מעצמי דברים שמעולם לא חשבתי שאוציא וכמובן קירבתי את משפחתי לממוצע הילודה למשפחה בישראל, עוד שפיגל בא לעולם.
בהחלט רצף של שינויים תוך מחשבה מעמיקה על העתיד.
ואז הגיעה השנה הרביעית. מרחוק היא לא נראתה נורא כל כך, פחות עומס, מכירים כבר את כולם, יודעים כבר ליהנות מלימודים (הגיל עוזר בזה לא מעט). ואז, הן חזרו, אותן מחשבות מבלבלות מלפני כמה שנים. הפעם הן לא היו מנומסות ולא דפקו על שום דבר לפני שנכנסו לי לראש.
בשביל מה עשית את כל זה?
מי אמר לך ששינויים כאלה מצליחים?
למה אתה לא משתמש יותר במרפקים שלך?
למה אתה מחכה שדברים יקרו לך כל הזמן?
למה שלא תחזור בסוף השנה לנוחות הכלכלית? בכל זאת, יש לך ילדים.
ולמה בכלל אתה כותב עלינו? אמנם מחשבות, אבל אישיות.
אז הושבתי אותן על הספה בסלון, את המחשבות, הבטחתי לענות להן על כל השאלות. אמרתי להן שאני הולך להביא משהו לשתות ורצתי לכיוון הדלת.
הן באו איתי. גרמו לי לפקפק ביכולות שלי, האשמתי אותן בסגירות שלי, הן ענו לי בתגובה שמעולם לא ראו מישהו שכל כך מפחד מכישלון. יש לי הרבה מה להפסיד, עניתי. אז זה מוזר שאתה לא מזיז את התחת, ענו לי בחזרה. אמרתן תחת, צחקתי, הן ממש לא.
בדיוק שהרוחות החלו להראות מפויסות, הלכתי על תרגיל ארבע: רצתי במהירות לחדר וסגרתי את הדלת, נעלתי, עם מפתח אפס, מי יכול להיכנס?
הוצאתי את מחברת השורות הריקה, פתחתי את הדלת והתחלתי לכתוב.
//מור שפיגל
