ציפורני הגנה

אני זוכרת איך בצעירותי אחרי בילוי ליילי הייתי מגיעה הביתה ושומעת את קיבתי מתחננת למזון.

בדממת אלחוט הייתי נכנסת למטבח ומתחילה להכין לי ארוחת לפנות בוקר.

אמא שלי כמו ראדר, הייתה מתעוררת מהרעש הזעיר והכמעט בלתי קיים שהכיריים עושים כשמדליקים אותם.

הייתי שומעת איך היא קמה ממיטתה בזריזות, יורדת מהקומה השנייה למטבח ואז לוחשת לי "את רעבה נועה? שבי, אני אעשה לך מה שתרצי". בדרך כלל חביתה הייתה מספקת אותי אבל היא הייתה מוכנה גם לפתוח שולחן עם שפע סלטים, אנטיפסטי, מנה ראשונה, מנה שניה וקינוחים, זה לא סוד שהיא מאוד אוהבת לבשל, אבל בינינו…היא גם לא כל כך רוצה שילכלכו לה את הכיריים

כך בגיל 24 מצאתי את עצמי לראשונה בחיי מכינה חביתה.

מטבח VS נועה

לאט ובהתמדה למדתי לבשל, וכיום מדי סוף שבוע טרום כניסת השבת אני מכינה חלות.

השבוע אף הגדלתי לעשות והכנתי פיתות שהן מצרך נדיר ברומא.

כמו אמא גאה שלחתי לחברותיי תמונה שלי אוחזת בפיתה קטנקטנה מלאה בנוטלה, התגובות שקיבלתי היו נסערות.

"נועה, למה הורדת את הציפורניים?!", "מה קרה לציפורניים שלך?", והיו גם מגזימים ששאלו אותי אם זו היד שלי.

התשובה למצבי נטול הציפורניים נעוצה בבעיה מאטפורית, עם הזמן הרגשתי שאני פחות ופחות "נוגעת" בדברים, כאילו ישנו חוצץ מפלסטיק שמונע ממני להרגיש את הדברים כמו שהם.

בנוסף, לימודים על חיידקים ווירוסים גרמו לי לחשוב שציפורניים נקיות ככל שתהיינה הן חממה למיקרובים.

הציפורניים המלאכותיות שלי היו עדינות, ללא אבני סברובסקי מנצנצות, הן היו הכי טבעיות שאפשר ועדיין לא טבעיות בכלל, חתיכות פלסטיק מודבקות הגוזלות כסף מדי שלושה שבועות וממלאות אותי אושר רב.

הן היו חוצץ ביני לבין העולם, כך לפחות הרגשתי.

בערב שלמחרת באו אלי חברותיי האיטלקיות לארוחה ישראלית מפנקת.

מהשולחן נטרפו סביחונים, שקשוקיות אישיות, חומוס ביתי, טחינה, פלאפל, סלט ישראלי קצוץ דק דק, סלט מיונז, בורקסים – הכל מעשה ידי, קינחנו במלבי, חלבה וקפה שחור (טורקי כמובן).

במהלך הארוחה סיפרתי להן קצת על הארץ, על המקום הנמוך בעולם, על הבית שלי שנמצא במרחק הליכה מהים, תיארתי בשקיקה את ירושלים והכותל, סיפרתי על הצבא…ואז בלי התרעה מוקדמת הרגשתי איך אני כבר לא שולטת בדמעות.

זה קורה לי לפעמים, שאני מתגעגעת כל כך.

הבנות התרגשו ואמרו שאם קשה לי שנחליף נושא.

ואז בניסיון להוסיף רובד של קלילות לשיחה פדריקה שאלה אותי למה הורדתי את הציפורניים.

הסברתי שהן הפריעו לי "לגעת" בדברים, שפחות "הרגשתי" איתן.

הן צחקו ואחת מהן אפילו אמרה לי שלא תזיק לי איזו חומת הגנה קטנה מפלסטיק.

כשליוויתי אותן לדלת, פדריקה חיבקה אותי ואמרה לי "עם ציפורניים בלי ציפורניים…את יודעת להרגיש ולרגש אנשים".

ארוחת בוקר ישראלית בביתי.

יום למחרת קבעתי תור לבניית ציפורניים.

// נועה כהן