אישה בלי לב מסתובבת בעולם. פגשתי אותה די מזמן כבר, אבל מאז היא בליבי. כשפגשתי אותה בצד הדרך התחלנו לדבר כאילו הכל כרגיל. היא ישבה על ספסל ואני התיישבתי לידה. חיכינו לאוטובוס קו 7. אני לא אוהבת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה אבל במקרה הזה הלב שלי אותת לי שזו שלידי היא משהו מיוחד.
היא הפנתה את ראשה שמאלה ואמרה לי שהיא בלי לב וככה זה, הוסיפה שזה נשמע מוזר, אבל זה בעצם נהדר. זה נשמע עצוב, אבל זה בעצם עדיף ככה.
הבטתי בה בחזרה, לא יודעת אם להשיב או לא. החלטתי להמשיך להסתכל לה בעיניים הירוקות ולראות את השפתיים הורודות שלה זזות ומספרות לי סיפור.
מתוך visualphotos.com
30 שנה היא הסתובבה יחד עם הלב, עברו הרבה יחד. אולי הקשר הכי ארוך שהיה לה. עד שהחליטה לוותר עליו. עשה לה יותר צרות מאשר שמחות, אז באופן חד צדדי, לדבריה, החליטה שדרכם נפרדת.
היא הבינה שתוכל ותרצה בלעדיו, למרות הקשיים בפרידה הזו. אחרי מה שהלב העביר אותה, היא העדיפה להפרד לשלום.
וזה לא שלא ניסתה, ועוד איך היא ניסתה. כמה הזדמנויות היא נתנה לו, כמו שאף אחת אחרת לא נתנה. פראיירית קראו לה, אבל לא היה אכפת. היא האמינה בלב לאורך כל הדרך, למרות האכזבות החוזרות.
בסוף היא הבינה שהלב שלה גדול מידי למידות גוף שלה והוא לקח את כל המרכז. כל תשומת הלב הייתה עליו – אגואיסט הלב הזה. והיא שונאת אגואיסטים, בורחת מהם כמו מאש. למרות זאת, ללב היא נתנה סיכוי ונלחמה עד הסוף המר.
נלחמה. עד שהידיים הרימו עצמן לאות מחאה. ברוב קולות, בהחלטה משותפת שלה ושל הגוף, החליטו להפרד מהלב.
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
בהתחלה היה לה קשה. חלל גדול לפתע נפער אצלה, חלל שלא פשוט למלא. ברגע של אמת היא מודה שעדיין לא הצליחה למלא את החלל שנשאר. אבל היא מסתדרת יופי בלעדיו, ככה היא טוענת.
אין רגש, אין בעיות. אין פחדים, אין עכבות.
הלב שלה והיא החליטו להיפרד. כלומר – היא החליטה וכפתה את ההחלטה על הלב לחפש לו מקום אחר.
לפעמים היא חושבת אם היא עשתה טעות בהחלטה, אבל רק לעיתים נדירות, כי אז היא נזכרת בסיבה שהובילה להחלטה. אחרי הפעם הראשונה שהלב שלה נשבר, הרסיסים התפזרו לכל עבר, קרעו את כל מה שנקרה בדרכם. אז החליטה שזהו ודי, וכל שאר הגוף הסכים עם זה.
היא ניסתה לשמור עליו כמו על העיניים. אולי אפילו יותר, כזה רגיש הלב שלה. אבל הוא עשה כבשלו, בלי להתחשב, בלי להתייחס. נשבר לחתיכות. בפעם האחרונה לחתיכות קטנות, רסיסים זעירים ממש. עד עכשיו היא עוד אוספת את השברים שהשאיר כשגורש. אפילו פה, משאיר זכר שלא נשכח. אגואיסט הלב הזה.
טוב שהלך. בטח כבר מצא מקום אחר לעשות את שלו. שישבר במקום אחר.
ואז הגיע האוטובוס והייתי צריכה לעלות עליו. אבל אני עוברת בתחנה פעם בשבוע. ביום שני אחרי הצהריים. ואני עדיין רואה אותה מנקה את השברים שהשאיר.
// קרין קובלסקי