זה היה עוד לילה שבו עשינו אהבה, כך חשבתי. אך בדיעבד הסתבר לי שזה היה הלילה האחרון שלנו יחד. ואהבה לא הייתה שם. תמיד שאלתי את עצמי איך זה הרגיש לה? לשכב איתי בידיעה שלמחרת היא הולכת לעזוב אותי. תמיד שאלתי את עצמי- איך אני הייתי מרגיש אם הייתי בנעליים שלה.
״אתה לא מבין איזה יום היה לי בעבודה.״
גאיה החלה לספר לי על יומה הראשון בעבודה בזמן שהיא מסירה מעליה את העליונית השחורה ומשליכה על הספה. כמה שהיא הייתה נראית עייפה היא דיברה במהירות מטורפת. ניסיתי להקשיב לה, באמת, אך היו כמה רגעים שלא הצלחתי - בעיקר בגלל שניסיתי להבין איך ההבעה העייפה שעל פניה משתלבת עם הטון הנלהב שיוצא מפיה.
חיוכה היה ממכר. חשבתי לעצמי שאני צריך להיגמל ממנו והשפלתי את עיניי. היא שאלה אם הכל בסדר. עניתי לה שתמשיך, ׳אני פשוט קצת עייף׳. היא שאלה אם התקלחתי כבר. עניתי שאני מעדיף ללכת לישון. אני פשוט קצת עייף.
כעבור שלוש דקות מצאנו את עצמנו במקלחת משותפת. לגמרי שכחתי שמחר אני עוזב אותה.
התלוננתי שהמים רותחים ואם נמשיך ככה אני אצא מפה עם כוויה. היא התלוננה שהמים קרים מדי ושהיא תחטוף דלקת ריאות בקצב הזה. החלטנו שלכל אחד יש חמש דקות לכוון את הברז כרצונו. היא התחילה.
נצמדתי לקיר- מנסה להתרחק מזרם המים. היא צחקה על זה שהאשכים שלי נראים קטנים מהרגיל ושאולי עדיף שאני אצטרף אליה לפני שאחטוף היפותרמיה ואז אצטרך לעבור כריתת אשכים.
עניתי לה שאני מעדיף שיכרתו לי אותם מאשר שיהפכו לביצת עין מזדיינת.
היא צחקה והעבירה לי את הרשות על הברז.
ללא התראה מוקדמת היא פתחת את דלת המקלחון ונמלטה החוצה באלגנטיות.
כשיצאתי לחדר לא ראיתי את גאיה.
עשיתי כאילו אני מחפש אותה למרות שידעתי שהיא מסתתרת מתחת לפוך.
שמעתי אותה מצחקקת רגע לפני שהיא השליכה את הפוך מעליה וזינקה עלי כשהיא עם תחתונים בלבד. האנרגיות שלה הצליחו להעיר אותי. וגם אותו.
סרקתי כל פיסת עור בגופה. לא רציתי למהר.
היא ביקשה אותי בתוכה. לא רציתי למהר. היא דרשה. נעניתי לה.
בתנועה אחת חזקה הייתי כל כולי בתוכה.
(מתוך visualphotos.com)
היא גנחה. נעה מולי בחייתיות. תובעת את העונג שלה. פניה היו סמוקות. עיניה בורקות. מביטות בי בתשוקה. אני נושך את צווארה ומגביר מעט את הקצב.
אתה הגבר של חיי היא גנחה בעוצמה מבלי לדעת שמחר אני עוזב אותה.
ראיתי איך היא מתפתלת מהנאה ורציתי להרגיש כמוה. אבל המוח שלי לא הפסיק לעבוד. הוא היה פעיל יותר ממה שהוא אמור להיות ברגעים כמו אלה. תחושות האשם תפסו את מקום ההנאה.
המשכתי לנוע אך לא חשתי כלום. כאילו איבר המין שלי לא היה יותר ממקל שנועד לספק אותה. בכל זאת שמרתי על הקצב. סובבתי את מבטי לקיר הלבן שלצד המיטה. צל גופנו השתקף בו בענק. זה נראה היה כאילו הצל שלי מרגיש יותר ממני.
הגברתי את הקצב. היא אהבה את זה. ציפורניה שרטו את גבי. נאנקתי מכאב. אהבתי את הכאב הזה. הכאב הזה הגיע לי.
היא ציוותה שאגביר שוב את הקצב. היא עומדת לגמור. גם אני.
לרגע הפסקתי לחשוב והתחלתי להרגיש. גמרנו ביחד.
לאחר מכן נותרתי בתוכה וחשתי את גופי הופך להיות רפוי.
פקחתי את עיני ופגשתי את עיניה הגדולות מחייכות אלי. נשקתי עליהן ברכות. היא הייתה כל כך יפה באותו הרגע. פניה הפיצו אור ברק והצליחו לחשמל אותי. אני צריך להיגמל מזה. עברתי לשכב על הגב. היא שכבה לצדי. הניחה את ראשה על החזה שלי- עטפה אותי עם ידה ושאלה בסקרנות ״תגיד. מי אתה חושב שנהנה יותר מסקס? הגבר או האישה?״
תגובתי הייתה גם המחשבה הראשונה בראשי ״מי לדעתך נהנה יותר כשמנקים את האוזן? האוזן או המקל?״
לא באמת ציפיתי לתשובה אך לגאיה הייתה אחת כזאת.
״ברור שהאוזן. למקל אין באמת רגשות.״
חייכתי. אך בתוך בתוכי ידעתי שהיא בעצם ענתה לעצמה- מבלי לדעת שאני עוזב מחר.
לילה טוב אהובי. היא לחשה. מבלי לדעת שזה הלילה האחרון שלנו יחד.
// ליעד וכניש