אתה לא היית אהבה ממבט ראשון. אפילו לא אהבה ממבט שני. היית מהאהבות האלו של המבט החמישי, אולי אפילו השישי. מוזר, אבל אני כבר לא זוכרת.
הגעת בדיוק אחרי עוד ספר של אשכול נבו, בערך שנייה לפני שהתייאשתי מלהאמין שקיימת עוד אהבה כמו הפאזל המושלם הזה שהמילים שלו מרכיבות. אהבה של ספרים. מהאהבה שמכירים בה אחד את השנייה כל כך טוב שלפעמים מספיק מבט כדי להבין. מהאהבה שבכל פעם שנמצאים ביחד, רק מחכים להיות לבד כדי להפשיט אחד את השני וללמוד עוד ועוד על הגוף של השנייה מכל זווית אפשרית, כל נמש, כל גומה, כל צלקת. כשזה מרגיש מוזר לנסות להכיר עוד, כי בעצם, מכירים כבר מאז ומתמיד. זה חלק אבוד של הנשמה שלך שנזרק בתוך גוף פיזי אחר ועכשיו בעצם פשוט חזרתם אחד לשנייה. כשזה מרגיש טבעי ולא חשוף, להיות ערומים אחד מול השנייה. כשזה מרגיש כאילו לשבוע אחד מהשנייה זה פשוט בלתי אפשרי. כשזה מרגיש קצת לא חוקי להיות מאושרת כל כך עד שהלב כמעט ומתפוצץ.
היית מהפרפרים של אחרי.
מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״
אלו הפרפרים הכי מסוכנים. מחזור החיים שלהם הרבה יותר ארוך מהפרפרים הקטנים, של הדייט הראשון. הם גדלים לאט לאט בתוך הבטן, נותנים לכנפיים שלהם להתחזק לפני שהם מתחילים להתעופף בפראות, שולחים בינתיים גלמים גם ללב. אלו שתופסים מקום ממש טוב באיזו פינה. אם לרגע מפסיקים להשגיח, הם מתחילים להקים מושבה שלמה, מתסיסים את כל האיברים ודואגים לעבור תא תא, כשהם מזריקים בדרך את הרעל שלהם בלי שום תרופת נגד. משאירים את המערכת החיסונית במאבק חסר סיכוי נגדם.
רק אחרי כמה שבועות של היכרות פתאום הם יוצאים החוצה, חושפים שיניים וניבים. נועצים רגליים קדמיות בכל עורק ווריד בלב, לא מוכנים לשחרר אחרי שהגיעו למקום המבטחים שלהם. פתאום, אחרי שהם מחליטים לצאת החוצה, הודעת sms שמתקבלת גורמת לרטט מוזר בלב שלא היה שם קודם, פתאום יש חשק חדש לשמוע את הקול שלך ופגישות מתחילות להרגיש קצרות מדי, לא משנה כמה זמן יש ביחד.
כל הזמן הזה האמנתי שאני בחורה ששייכת לפרפרים של המבט הראשון, של הדייט הראשון. רק כי הייתי נאיבית לגבי העוצמה והכח שיש לפרפרים האלו של המבט החמישי, או השישי. כמה הם הרבה יותר אמיתיים, הרבה יותר כוחניים והרבה יותר הרסניים. לא פראיירים בכלל.
השארת אותי כועסת עליך. כועסת עליי.
כועסת עליך, על פתח קטן של תקווה ששתלת בי ואני לא מצליחה לנער ממני, לא משנה כמה אני מנסה. כמו חתיכה של לכלוך שנדבקה ופשוט מסרבת לרדת, רק עוברת מאצבע אחת לאצבע אחרת. כועסת שיש לי משהו טוב בידיים עכשיו, שלושה חודשים אחרי ואני עדיין לא יכולה להסתפק בטוב הזה. לא יכולה להסתפק בחצי אהבה אחרי שאני יודעת איך מרגישה אהבה שלמה. לא יכולה להסתפק בטוב אחרי שהיה טוב יותר, מפחדת שזה הכי טוב שהיה או יהיה שוב אי פעם. קבעת שיא ועכשיו אין אף אחד אחר שיוכל באמת להתחרות בפרפרים האלו שלך שהשארת. אני כועסת שאני לא מצליחה להיזכר שפעם היה טוב גם בלעדיך ואיך כבר הרגשתי ככה קצת פעם וגם זה עבר בסוף.
עכשיו הגלמים של החדש יושבים שם, מחכים לצאת. עדיין מאוימים קצת מהפרפרים שלך שעוד מסתובבים שם. ממתינים שיסיימו את מחזור החיים שלהם אצלי ויעזבו, נותנים להם איזשהו סיכוי.
אני מחכה שימותו.ֿ
// איתאל קלנגן