1997
״שלום יקרה שלי, רינה, היי!
לא יודע אם המכתב הזה יגיע אליך, הוא כבר הרביעי וממך עדיין לא קיבלתי אף לא אחד.
רינו׳לה, יום הולדת שמח! 11 שנים!
לחלוטין ילדה גדולה! לו יכולתי לראות אותך, לפחות בתמונה.
מאוד מחכה למכתב ממך, איך אתם חיים, איך את לומדת, מי החברים שלך, איך אמא, אחותך, סבתא, סבא, כל השאר?
תכתבי לי, אני מאוד מחכה.
רינה-רינו׳לה, אני עוד הפעם מברך אותך, מאחל לך המון חברים, חיוכים, המון מתנות, זכרונות שמחים ואהבה של קרובייך.
כל הדברים המדהימים- לך. שלך. בריאות ואושר.
אבא״.
2014
היי, אבא.
המכתב הגיע. גם הארבעה שלפניו, ואחריו.
פשוט קיבלתי אותם קצת מאוחר מדי.
השעון שלי תמיד מאחר או מקדים קצת. ככה זה.
יש פתקי הצבעה ששמו בשבילי בקלפי, בחירות שהפסדתי בהן גם בלי לרוץ.
אם הייתי כותבת לך באמת הייתי מספרת לך שעוד מעט שוב יומולדת. בהחלט ילדה גדולה כבר. שבע עשרה שנים אחרי.
הייתי מקדישה את הזמן להמתנה מפרכת בדואר ישראל לו יכולת לראות אותי. ולו בתמונה.
קפאנו בזכרון של התמונה ההיא מהלונה פארק ליד המזרקה.
ילדה קטנה באוברול ורוד וקוקיות שלוחצות קצת יותר מדי. הכל קצת יותר מדי.
ואבא שלה.
הייתי כותבת לך שהחיים סך הכל בסדר. אתה יודע, הכל יחסי.
הייתי מספרת לך על כל אלה שלא מפצים עליך.
וזה לא שלא ניסיתי.
גברים עם משקפיים גדולים וזקנים ארוכים שיחבקו אותי בלילה ויצלמו אותי ביום ויקנו לי גלידת וניל עם פצפוצי אורז למעלה.
אני יושבת עם אמא לקפה ברחוב הכי סואן של תל אביב.
היא מספרת לי על אהבות גדולות, ואני מסוגלת להבין, שבע עשרה שנים אחרי, איך דברים יכולים להגמר. ככה פתאום.
אפילו אתה.
אני נחנקת מעצם המחשבה שאני בסך הכל הילדה של שניכם. רצה על הגלגל החורק, בתוך הכלוב החצי שבור הזה שבניתם לי לפני 28 שנים.
אתה יודע איך זה, אם להיות לבד אז עד הסוף. אז אני מחכה. וכותבת לך. בדיוק כמו שרצית אז.
// רינה בונין