ערה?
לכי לישון, את עייפה. עבר עלייך יום ארוך. נוחי קצת, את תשושה.
עוד מינקות הלמו בך. בכל ספר אפשרי כתבו על כך.
את חבולה, ממתינה לאחות שתאחה את הפצעים.
בשנייה שמתחילים הם להגליד מגיעה עוד מכה.
קטנה לבטן מימין, הפנים נשארות חשופות. חייבת להפסיק ליפול, עכשיו תור השמאל.
שום קפה לא יעזור לתשישות, גם לא פלסטר או אקמול,
חבוטה משחר ילדות, נדמה שזה היה אתמול.
כולם מנסים להשיג אותך אך מרוב קרעים לאף אחד לא נותר דבר.
את סגורה בפני כולם, לא בוטחת באיש.
תוקעת מבט מחשיד בכל עובר או עוברת, מהשבים לפעמים מתעלמת לפעמים מתלהמת.
ממרום מגדל השן אינך יכולה לתת פקודות, אפילו המלצות לא מתקבלות בברכה.
אף רופא לא מצליח לאבחן במה נדבקת, זה לא ברור, ככל הנראה חשוכת מרפא המחלה הזאת.
אין תרופה למכה, אין פתרון מיידי רק להמשיך ולחלום לעתיד ורוד יותר.
שברתי כוס אני יודע אבל אינני יכול להבטיח שאהיה איתך כאן.
המשפט המדכא "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש" מתחיל להדהד בראשי.
אנחנו מתרחקים. אני מרגיש שאני מאבד אותך.
מכל הכיף שהיה אז נותר רק הזכרון. גם הוא מתעמעם במסך העשן.
איך בהתחלה אהבתי בך את השילוב הזה של החדש והישן והמגוון.
בחודשים הראשונים היית מפתיעה אותי בכל פעם. עם טעמים חדשים, מוזיקה מעניינת ושפה שלא ידעתי שאת מכירה.
לא הסכמת לגלות לי את גילך, לא שואלים זאת בחורה נהגת לציין בפניי ואני לא תארתי לעצמי.
איך היינו מבלים יחד, נהנים מהאוויר הצלול,
בלי יריקות בפנים בלי קריאות גנאי מראש חלול,
שעות של נסיעות, הליכות וטיולים בירח מלא או בשקיעה על החומה.
פעם היית שיכורה מיותר מדי בקבוקים ופעם מסוממת מיותר מדי כדורים.
קיבלתי, הכלתי, טיפלתי.
ועכשיו בבית מסתגרים ולא יוצאים, מפחד או הרגל.
הסירים על הפתיליות מחממים מרק של חורף, הוא אומר לשטוף הכל כך אומרים. אך אני בליבי יודע שהכדור ממשיך להסתובב ועם צאת החמה גם תצא הנשמה.
הפצעים יפתחו, השכנים יצעקו ואת תמשיכי בשלך.
לכי לישון ירושלים, את מותשת
ועדיין, את היחידה אני נשבע, לפחות לשלוש השנים הקרובות.
// רז קפלן